כוכבים מתחבאים

בינות לערפל ולחושך
מתחבאים כוכבים נוצצים
שנעלמו זה מכבר, נסחטו כנשך
ואפילו אורות קטנים כבר אינם מבצבצים.
איה אתם כוכבים? לאן אתם ממהרים?
כמה שכבות עליכם אתם עוטים.
אני כבולה, מוגבלת בשטח תחום
שחוץ מדוק של עצב לא נותן לי מאום.
מושכת חזק בשער, בסורגים הסוגרים.
מנדנדת, מנסה לפרוץ הישר החוצה
את מסחרת הרגשות ששוכנת בתוך ליבי
מרגישים הם טוב מדי, שם-אצלי.
אבל הלב לא נותן, סוגר את עצמו חזק חזק.
ואליו נוספו גם מנעול ומפתח
לכל פינה שעוד נשאר בה פתח.
איה אתם כוכבים? לאן אתם בורחים?
מתי להאיר אותי אתם באים.
ממולכדת אני, חטופה.
כל רגע מתמלאת בגעגועים למה שהיה
וכעת אסורה, מכוסה, עטופה
כמו במשחק תעתועים, אשליה
מוקפת באלפי קליפות שמסתירות
מושכות הן אותי, מבלבלות
ולי אין את היכולת כלל למחות.
אבל דווקא אי שם בשיא האפילה
יוצאת מליבי זעקה מלאת עוצמה
שקולטת את עומק השפילה.
איה אתם כוכבים? למה את עצמכם אתם מסתירים.
בואו לכאן, תצטרפו אלי.
ביחד נדליק את האור וניתן לכם לזהור
נשיל מעלי את כל הכיסויים והסחבות
ולכולם נראה את הכוכב שמאיר בי , בתוכי
את הניצוץ שלי האלוקי.