יש לי תשובה

ארוך אבל ממליצה לקרוא למי שמעוניינת להבין קצת על כללי המשחק בעולם:)
אז, אמרת שמפריע לך שאין כאן את הטכנולוגיות. את ההצלחה. אין את הסרטים. אין את היופי הזה ששם יש.
אז, לא ידעתי מה לענות לך. אכן. אצלנו אין.
אצלנו כל הטכנולוגיה מתקדמת לאט יותר.
כבר אז ידעתי שאני לא מסכימה איתך. נכון שאין לנו. זו לא סיבה.
אבל היום אני יודעת. וכל כך רוצה לענות לך על זה.
נכון. אין לנו משהו כמו זה.
אין לנו גרפיקות מנקרות עיניים. אין לנו פירסומות מושכות ומגרות. אין לנו אמצעים טכנולוגיים וסיפורים מרגשים, שמורידים דמעות או שמקפיצים את הלב.
יש לנו משהו אחר להציע. משהו פנימי. עמוק. אמיתי.

יש לנו אושר אמיתי.

לא משהו חולף. לא בריחה מהמציאות. לא צחוקים על חשבון אחרים. לא ריגושים חסרי פשר ומדומיינים שאין להם שום אחיזה במציאות ואין להם על מה להישען.

יש לנו אושר אמיתי.

האושר הזה לא גלוי. הוא לא מתנוסס בראש חוצות. הוא לא מרגש ולא מגרה בשניה שמעיפים עליו מבט. אולי אפילו קצת להיפך.
הוא קשה. הוא דורש. הוא מייגע.
אבל הוא אמיתי. הכי אמיתי ופנימי ועמוק שיכול להיות. זה אושר לא חולף. לא רגעי.
הוא נצחי.
הוא פשוט אמת.

וכדי להגיע אליו באמת קשה קצת. ולא רואים את היופי והטוב מבחוץ. ובהחלט יש דברים הרבה יותר מגרים ומרתקים ממנו. חיצונית כמובן.
אבל זה רק כי הוא אמיתי. כי יופי אמיתי לא מתנוסס בראש חוצות. לא גלוי לעין כל, לא זול ולא משמש אף אחד למטרות שלו. יופי ואושר אמיתיים הם חבויים. יקרים מדי בשביל להתגלגל ברחובות.

ובאמת חיצונית אין פה שום דבר מרתק ומסעיר. רק קושי. אבל זה רק חיצונית. כי אי אפשר לחשוף עומק ככה בקלות.
רק מי שמסוגל להעמיק פנימה, להשתיק את הקולות החיצוניים שסוחפים לחיי הוללות ושקר, לחשוב מה נכון אמיתי ונצחי ומה הוא הדבר שלא מביא רק אושר רגעי ומזויף.

רק הוא יוכל להכיר בַאמת. בטוב האמיתי והנצחי, בטוב המושלם והעמוק.
כן. אין פה ריגושים והזיות. אין פה טלטלות והיסחפויות. אין פה אנשים שעושים הכל כדי לכבוש את הלב שלך בשביל כסף.
יש פה שמחה אמיתית, פנימית ונכונה. משהו הרבה יותר חזק ושלם. רוגע ושלווה אמיתיים, בלי לחפש כל רגע ריגוש חדש, כי הקודם כבר לא מעניין.

פשוט יש פה אמת.

אז נכון. באמת בעולם שלנו אין את כל מה שיש שם. אין פשוט כי לא צריך.
פה יודעים את האמת.
פה מחפשים משמעות עמוקה. נצחית. לא חולפת. אמיתית. כזו שמחברת אותי לעצמי באמת. בלי לעבוד על אחרים ועלי.
פה יש התחברות למקור שלי. פה מבינים שאני זה לא הכל בעולם. יש פה התחלה, אמצע וסוף. יש עולם שלם חוץ ממני. יש הסתכלות רחבה יותר, נכונה יותר.

יש פה הבנה שאני לא משהו שצריכים לסגוד לו ולעבוד אותו. פה מבינים שיש ערכים נוספים חוץ מהכיף הרגעי שלי עכשיו.
פה מבינים שיש משהו מעל. יש בורא לעולם. לא אני יצרתי את עצמי ואני לא אדון לעצמי.
פה יודעים שיש לי תכלית. תכלית אישית וכללית. פה יודעים שיש לי מטרה. פה המטרה היא מעל הכל.
וכן, צריך לוותר על נוחות. כי חלק מהדרך, חלק מהמטרה שלשמה נבראנו היא להתגבר.
אז צריך לוותר על חשקים, על תאוות. צריך לוותר על רצונות מיותרים.
אבל תמיד יודעים שזה לא וויתור.
כן. זה קשה. כי יש לנו נפש חיצונית, בהמית. שהרצונות שלה הם מאוד מסוימים. רק מה שטוב וכיף לי כרגע.
אבל יודעים ומנסים כל הזמן לדעת ובעיקר להרגיש שיש בנו עוד משהו. עמוק ופנימי. משהו שלא עובר ונמוג אחרי מאה ועשרים ומשהו שהיה קיים עוד לפני. הרבה לפני.

יש בנו חלק שקשור תמיד עם המקור שלו. נפש שקשורה תמיד עם אלוקות.
פה יודעים שרק כאשר נספק לנפש הזו, השניה, את מה שהיא רוצה – רק אז נהיה מאושרים באמת. רק אז נהיה שמחים מבפנים. רק אז לא ניקרע בין עולמות ולא נצטרך יותר ריגושים כדי להרגיש טוב עם עצמנו.
קשה יותר לשמוע את הקול שלה. כי הנפש החיצונית, הבהמית, חזקה יותר וקולנית יותר.
אז הוויתור, ההתגברות והמאמץ הקשה – הוא כדי לשמוע את הקול האמיתי שלנו. זה שכשנקשיב לו זה ישתלם באמת. לא בכאילו.
הסיפוק והשמחה שזה יתן לא יעברו ולא יחלפו. כי זו אמת.
ורק ככה אפשר לשמוח באמת.

וזה כמובן בלי לדבר על המטרה והתכלית. הידיעה וההבנה והניסיון להרגיש שאני פה בשביל משהו. לא סתם נבראתי ולא סתם אני נמצאת כאן כדי להנות מהחיים, לכייף ולעבוד כל הזמן בשביל עוד שניית ריגוש.
יש לנו יעד. תכלית.
לא נבראנו לבד ח"ו ולא בראנו את עצמנו והמטרה שלנו היא לא הנאה.
יש פה משהו למעלה מהכל.
ורק כשמצליחים להתעלות טיפה, למרות הקושי, מצליחים לראות פה תמונה שלמה.
רק אז מצליחים לראות מהלך אלוקי מדהים של עולם שלם שמתקרב לתכליתו, ובן רגע הולך להפוך, עכשיו ממש, לטוב הצרוף והמוחלט. זמן בו נראה רק את האמת. בלי העלמות והסתרים של העולם הגשמי.
זמן של אלוקות גלויה. תמצית הטוב. תכלית העולם.

אז אין לנו סרטים מהאגדות. ואין לנו ביצועים של קוסמים או גיבורי על.
אנחנו אוחזים בספרים. דברי אלוקים חיים. המקום היחידי ממנו נוכל להרוות את הצימאון.
יש לנו אמת. אמת אחת, לא משתנה. אמת נצחית ולא חולפת.
אנחנו מוותרים על החיצוניות, כי לא תמיד אפשר להעמיק פנימה באמת יחד איתה. לא תמיד זה הולך יחד.
אנחנו מתנזרים מעולם של קליפות, של שקר, של ריגושים חולפים, של הסתרות. עולם של ניסיון לחפות על חוסר. עולם של ניתוק ובריחה מהמציאות האמיתית שלנו.
רק ככה אפשר להגיע לאמת. לעומק. לטוב המוחלט.
רק ככה אפשר להרגיש באמת, בחושים עדינים ולא מחוספסים. רק ככה אפשר לעמוד על דיוקים עדינים.
רק ככה אפשר לעשות מה שהכי טוב לנו באמת, למרות שחיצונית יש דברים הרבה יותר נוחים.
רק ככה אפשר לדעת מהי שמחה אמיתית, מהי אהבה אמיתית ונכונה. רק ככה נוכל להיות מסופקים. כי רק ככה אנחנו ממלאים את עצמנו באמת. כי רק ככה אנחנו מחוברים לעצמנו האמיתי.
רק ככה אנחנו ממלאים תכלית אישית, ומביאים לגאולה כללית.
תודה להשם שזיכה אותי להיוולד לעולם הזה. לחיות בתוכו. להכין הכל מבפנים. לא להיות זקוקה לכוחות אדירים כדי לקלוט מה נכון, מה אמת ומה שקר, מה ריגוש חולף ומהי שמחה נצחית.
תודה שזכיתי להכיר אותו מבפנים. מבחוץ – לא בטוחה שהייתי מצליחה להכיר באמת, להבין לבד את כללי המשחק של העולם הזה, להבין את עצמי.
אני מייחלת שאמצא בעצמי את הכוחות להביא את ההבנה הזו לידי מעשה. כי לא תמיד זה קל. לא תמיד מצליחים לזכור את התכלית. לזכור מה נכון.
לא תמיד מצליחים לחשוף את האמת שבי.
ובאמת הרבה יותר קל ונוח ללכת על הרובד הכל כך חיצוני ושקרי של העולם. אני יודעת שזה שקר. אבל זה קשה.
בכל זאת תמיד אני יודעת מה נכון. מהי נקודת המוצא ומהו היעד שלי.
כן, לא פעם אני סוטה מהדרך. מחליטה להיכנע ולהיסחף לריגושים ולתאוות.
אבל לפחות מבינה מה נכון. מה הדרך.
מצליחה לפעמים לחזור חזרה. לגלות עוד פיסת אמת. להתחבר שוב למקור שלי.