חשבון פתוח /20 פרק סיום!!!

"הוא אכל משהו הבוקר?" שאל דני בדאגה.

"איזה. בקושי קם". אלירן התגלגל לכיוון המטבח. "אבל הכנתי לו מגש".

"אני אכניס לו את זה". הוא מושיט ידיים כדי לקבל את המגש.

"לא". אלירן מתגלגל אל דלת החדר. "אני רוצה לדבר איתו בעצמי".

אלירן נכנס אל החדר. תום יושב במיטתו, מליט את פניו בידיו.

"תום? הבאתי לך משהו לאכול". אומר אלירן בקול שקט.

תום הסיר ברעד את ידיו מפניו. "תו…תודה…"

אלירן מתקרב אליו. אוחז את ידיו בחום. לא אומר מילה, מעביר את המסר בלי מילים. תום נאחז בידיו, משתוקק לכל טיפת חמימות.

אלירן מתנתק ממנו. הזיק שהאיר לרגע את עיני תום, כבה.

"תאכל ותשתה. ואחר כך אם תרצה, נוכל לצאת לאנשהו, בסדר?"

תום מהנהן. ממלמל שוב מילות תודה. טועם משהו מן המגש. בשביל להשביע את רצונו של ידידו.

אלירן מחייך אליו. "יהיה בסדר. אתה מסוגל לזה".

חיוך עקום. "יכול להיות".

אלירן משפיל ריסים. רטט עובר בפניו. הוא ממהר לצאת. בוש ברגשנותו.

דני ישב על יד השולחן ואכל במרץ. "מה קורה? הוא אוכל?"

אלירן מתגלגל לצידו באנחה, "כן… מקווה שיהיה טוב".

דני פוסק מללעוס. "ביקשת ממני להגיע כדי לתמוך בו. מה אני עוד יכול לעשות עבורו?"

אלירן מתנשם. "שום דבר. רק…תהיה שם בשבילו. תראה לו שאכפת לך ממצבו. תרומם את מצב רוחו. אחרי השנים האלה זה מגיע לו".

דני מהנהן. "אז… אכנס אליו עכשיו?"

"לא. נראה לי שנכנסו אליו מספיק. חכה שירדם. מנסיון זה יקרה מהר כי אחרי בכי תמיד מתעייפים".

"הוא סוכן, הוא לא -"

"זה שאנחנו סוכנים לא הופך אותנו למכונות ברזל". מעיר אלירן בציניות מרירה. משפיל מבט מלא תועבה בכיסא הגלגלים שלו.

דני משתתק. לאחר רגע אומר, "אתה צודק, אלירן. איפה נוריאל?"

אלירן משפיל את ראשו כדי למנוע מדני לראות את מבטו העצוב, "חזר הביתה. למשפחה שלו. לקצת זמן".

"אז למה זה מתסכל אותך?" דני מביט בו באי הבנה.

"כי… כי… הייתי מצפה ממנו לתמוך בי יותר. בזמן האחרון הוא… מנוכר יותר…"

דני נושף. מבין. מתוסכל יחד איתו. "יש לך עוד הרבה חברים".

"אני לא יודע מה כל אחד מהם חושב עלי בסתר ליבו. רק עם נוריאל יש לי את הדברים האמיתיים בלי שום כיסויים. והוא… הוא אחי הגדול מעבר לכך שהוא חברי הטוב".

"למה לא הלכת איתו? הוא המשפחה שלך הרי!"

"הייתי חייב, להישאר לטפל בעניינו של תום. כי זה הייתי אני שטעיתי". הוא לוחש בקול מדוכדך.

דני מהנהן, "זה נכון אבל לא רק אתה טעית. כולנו טעינו".

אלירן מושך בכתפיו. "אני לא יכול לשלוט במחשבותיו של השני…ואילו בהתנהגותי שלי…"

דני נאנח. "בוא לא ניילל על חטאות העבר ונתקדם מכאן…"

"אתה קל לך לדבר…" אומר אלירן במרירות. "אתה לא נותרת נכה כל חייך".

דני משתתק. חוכך בדעתו ובסוף אומר בשקט, "יש דברים שקשים יותר מצלקות בגוף. צלקות בנשמה למשל…"

אלירן מגלגל עיניים. "לא יודע. אפשר גם משניהם".

"למה לא להסתפק באחד?" שואל דני כשבת צחוק על פניו.

אלירן נאנח. "לא יודע. אני הולך לנוח. היום הזה גמר אותי…"

דני נושך שפה. "טוב… אני אשאר ער. אני אלך אחר כך לבדוק מה עם תום, תרגיש חופשי לנוח. מגיע לך".

אלירן מחייך קלות. מתגלגל לחדרו הממוקם חדר אחד אחרי החדר שהקצה לתום. הוא עבר במאמץ למיטתו. עם הזמן הוא הצליח להתנייד לבדו ועדיין הדבר גרם לו לכאב. נוריאל הבטיח שיעזור ובמשך מספר שנים הגיע לביתו ועזר לו בכל. עם הזמן הוא הלך ומיעט בביקוריו עד שהללו כמעט ונעלמו. כאב לאלירן על כך, והוא הרגיש ננטש.

עיניו נעצמו. אירועי היום סחטו אותו עד תום והוא שקע בתנומה קלה אך אזניו כפופות לכל רחש מקפיץ.

דפיקות נשמעו בדלת. הוא זינק ממיטתו ועבר מיד לכיסא הגלגלים שלו.

דני הציץ לחדרו וסימן לו תנועת יד מרגיעה. "זה רק נוריאל,"  לחש לו.

עיניו של אלירן ניצתו בברק של שמחה. "באמת?" מלמל באי אמון ויצא מחדרו. נוריאל ישב על אחד הכיסאות במטבח. מחייך אל מול פניו הזוהרות. "גם אני שמח לפגוש בך שמח".

אלירן חייך במבוכה מזוייפת. "מה, אני? תמיד אני שמח". מחה נחרצות.

דני צחק צחוק משוחרר. נוריאל חייך.

ואלירן? אלירן הביט מהצד ופשוט…

שמח.

רוגע פנימי אפף אותו והוא ידע שהכל הסתיים. כל התקוות. כל הבקשות. הבכי והצער הכאב והדם. והם ישארו שם – לעד. וימשיכו לחיות את החיים. מדוע? כי רוב האנשים פשוט קיימים. נטועים בעולם. קשה למצוא את הנדירים האלה שחיים את החיים כמות שהם. נהנים מהם תמיד.

באנו כדי לעבוד. הרהר בטרם נעצמו עיניו בשלווה ממלאת. והצלחנו.

לנצח. את עצמנו. את הרע שבנו.

ולא כדי למגר אותו.

אלא כדי לחיות איתו – בשמחה, ושלום….

העלם וה(א)סתר היקרה

צוות שותפות בדרך שמח מאוד על שהעשרת אותנו ואת הגולשות בתוכן המקורי והמשובח שלך!

עלי והצליחי!

שותפות, אתן מוזמנות לפרגן בתגובות!