חשבון פתוח /12

"חשבתי שהיה כאן עוד אחד". שפשף תדהר את אקדחו בסנטרו.

"אז חשבת". אמר נתן בקול קר ויציב.

"באתי לכאן כדי למצוא את חברי הטוב מילדות ולסגור חשבון. איתו ועם כל מי שעזר ועוזר לו לברוח מידי הארוכות. משפחת קוט רק הייתה חלק קטן מיחידת הלוחמים שבניתי לעצמי אי שם בסוריה. שם חזרתי למקורותיה של אמי, שמגיעה מבית ערבי אדוק. לא הייתה לי שום בעיה להתקבל שם בזרועות פתוחות ולהקי-"

"באת לספר לי את כל ההיסטוריה שלך? תשאל את אחד המורים שלי מבית הספר, אני שונא היסטוריה ומעדיף עתיד. אז קדימה. תגיד לי לשם מה הגעת הנה".

"כדי לסגור חשבון. קדימה, תתקשר אליו". ציווה תדהר.

נתן חייך בבוז, "אני ממש לא מתכוון לעשות את זה, אדוני".

"אה, לא?" הוא דרך את אקדחו וכיוון אל בין עיניו. "תחשוב בשנית".

"דעתי לא השתנה בין השניות הללו". נתן התיישב על מיטתו, זחוח לגמרי.

"חבל,"  תדהר צקצק בלשונו, "חבל מאוד". הוא החליק את ידו על האקדח הכסוף.

נתן שילב את ידיו זו בזו. "בכיף".

"אתה לא מפחד". קבע תדהר.

"לא, אין לי מה להפסיד. מאסתי בחיים הללו. בשבילי אתה בסך הכל מלאך".

תדהר חרק בשיניו ואז הפציע חיוך קל על שפתיו. "אני לא אהרוג אותך, אידיוט. אני אפצע אותך וככה אקבל את מה שאני רוצה." הוא הצמיד אותו לקיר והוציא את הטלפון מכיסו, מדפדף ברשימת אנשי הקשר שלו, הוא נעצר על אחד מהם וגיחך, 'אבא', "אני מבין שאתה נורא צדיק שאתה מנהל שיחות גם מהרקיע העליון".

נתן חשק את שיניו בזעם ולא ענה. הוא לא שאל מניין הוא יודע על מותו של אביו.

"הו, הנה אתה סקאי, אתה תאכל את עצמך בעשר אצבעותיך," צחקק בלעג שלא ניסה להסתיר, וחייג. לנתן התחשק לחטוף את הנייד מידיו, אבל הוא לא עשה זאת, לא רצה לתת לו את התענוג לראות אותו יוצא מכליו.

"הלו, נתן, מה נשמע?" נשמע קולו העליז של סקאי בחלל החדר.

"שלום גם לך". אמר תדהר בקול מקפיא.

דממה השתררה בקו, דממה מתוחה. ואז – "מי אתה? איפה החבר שלי ומה אתה רוצה?"

"כך אתה מתייחס למפגש בין שני חברים ותיקים? אתה נורא מעליב".

"אוי לא," לחש סקאי בזעזוע. "אני לא חייב לך כלום".

"אתה חייב לי את המילה שלך, הבטחת שתעזור לי בזמנו". הזכיר תדהר באותו קור נושב.

"זה לא הלך בסוף, אני לא חייב לך כלום". מלמל סקאי בכעס.

"לא אכפת לי מה הצליח ומה לא. את הכסף והמידע אני הוצאתי בשבילך ואתה הבטחת שיגיע היום שתעזור לי בתמורה. אני רוצה את היום הזה".

"אמרתי לך, אני לא מעוניין לעזור, בטח לא לך". התיז בבוז וסלידה.

"אני מימנתי לך את כל הטיפולים בשביל ההורים שלך, אני לא אשם בכך שהם מתו בסוף. את הכסף שלי אני צריך בחזרה".

"אז תגיד שאתה רוצה כסף".

"אני יודע שאין לך כסף בשבילי, ולכן אני רוצה משהו אחר בתמורה".

"מה???"

"שתצטרף אלי, אני זקוק למוח שלך, רק איתך היחידה שלי תהיה מושלמת".

פניו של סקאי אדמו ואגרופיו נקפצו, "בחיים. בחיים לא!!! אני לא עוד אחד מחיות המחמד שלך שאתה מסובב על הבוהן, ולעולם, לעולם לא אצטרף לחמולה שלך".

תדהר דרך את אקדחו בשנית, "אין בעיה". הוא ירה ברגלו של נתן שזעק בכאב ואחז ברגלו המדממת.

מעבר לקו סקאי נזעק, "מה זה? מה עשית לו?"

"חור קטן ברגל, אבל ההמשך תלוי רק בך". הכריז תדהר בפשטות.

"די, אני…"

תדהר ירה ברגלו השנייה של נתן שצרח צרחה נוקבת.

"אז תחליט! וכדאי שזה יהיה מהר כי אני חושב שהחבר שלך איבד כבר שתי רגליים".

➕➖➗

בני  פקח את עיניו לקול זעקתו הראשונה של נתן ורעם הירייה, הוא שמע את כל השיחה בפנים מלבינות. נתן ממש הציל אותי. אם לא, הייתי במצב שלו כעת. כעס מילא את ליבו. למה נתן רצה להתמודד לבדו עם תדהר? למה גרם לו לעילפון כדי שלא יהיה ברגעים האלו? דווקא נתן החלש והעדין, לו הכי לא מתאים להיות בכאלה מצבים.

השם, תעזור לו, הוא הציל אותי. בבקשה תעזור לו.

ואז הוא נזכר. אזניית המצוקה שאלירן נתן לו לאחר הפריצה לביתו, היא בכיסו.

הוא לחץ לחיצה אחת. נשמע צפצוף ארוך…

➕➖➗

"די, תעזוב אותו, אני מסכים". התחנן סקאי, "נדבר על זה, תבוא אלי, נעלה זיכרונות, הו, יודע מה? חכה אני בא. אל תיגע בו בבקשה".

תדהר חייך בנצחון, "חצי שעה אתה כאן ואם לא, אני אירה בו שוב, ראה הוזהרת".

רבע שעה הוא כבר היה שם. כורע לצד נתן המדמם. "תסלח לי, בבקשה". לחש לו.

נתן נשא אליו עיניים כאובות, "אתה לא אשם, סקאי. מצטער".

"לא, אני מצטער". הוא בחן את רגליו המדממות, והוציא משקית שהביא איתו שתי תחבושות ענקיות, הוא כרך אותן סביב לכל אחת מרגליו והידק בחזקה, נתן רמז לו להתקרב ולחש באזנו, "בני…מתחת למיטה…" ושקע בעילפון חושים.

סקאי אחז בנתן והשכיב אותו על המיטה, מכסה אותו ברוך. אחר סבב לתדהר ונשנק בתדהמה, שני לבושי אזרחית עם אקדחים איגפו אותו ומנעו ממנו תזוזה ומפקדם עמד והביט בו בחיוך זחוח.

סקאי נרתע, מבוהל. "זה לא אני. אני…"

"אנחנו יודעים הכל, " חייך אליו המפקד ברוגע, "עברת טראומה לא פשוטה, מה?"

סקאי פרץ בבכי, "כן. אני כל כך מצטער…החברים שלי כל כך סובלים בגללי".

"זה לא נכון". בני הגיח מתחת למיטה ולרגע בהה בנתן הפצוע בתדהמה,  הוא העביר יד על לחיו, ונתן נענע בראשו ופקח את עיניו. "מ…מה?"

"ברוך השם! איך אתה מרגיש?" גחן אליו בני והתעלם מהנוכחים בחדר.

"חלש, ופצוע…מה…הרגליים שלי…" לחש ועיניו גדלו בבעתה.

מפקד הכוח שהתגלה כלא פחות ולא יותר מאופק זוהר התקרב, "אל דאגה, נביא אותך לבית החולים, תקבל שם את הטיפול הכי טוב שיש, מבטיח לך". הוא הרים אותו בזרועותיו החסונות, נזהר על רגליו הפצועות.

"אני רוצה את בני". לחש נתן, דמעות בעיניו. "אני רוצה אותו לידי".

"אני כאן נתי. לא עוזב אותך אף פעם". התקרב בני וליטף את פניו הרטובות. "אף פעם".

נתן עצם את עיניו בחולשה, "תישאר איתי…תהיה כאן".

בני העביר אצבע רכה על הקמט בין גבותיו, "אני תמיד כאן ".

נתן לא ענה. אופק מדד את הדופק שלו בדאגה, "הולך ונחלש, הוא גם נושם בקושי".

"כדאי להזדרז לבית החולים. המצב שלו לא טוב". הודיע בועז האוחז בתדהר.

"כך נעשה". אופק יצא מן החדר כשהוא נושא את גופו של נתן בזהירות.

הם יצאו במהירות לבית החולים, בעוד בועז ואביב גפן הובילו את תדהר לחדר החקירות של השב"כ בהוראתו של יואב תמיר הרמס"ד.