חלום. שברים.

וחתיכות
כשהוא מתרומם מהאבן הקרה, הוא רואה שהוא לא לבד. יש פה עוד מישהו. משלנו.
הוא נראה בן גילו בערך. גם הוא צמוד לאחת המצבות. מלמל, נועץ מידיי פעם מבט באבן שמולו.
האוויר יבש. מעיק. דוד מחליט לסגור את התהילים.
"להתראות נחמיה", הוא לוחש. מסתובב.
אולי פעם אחרת הוא יספר לנחמיה עוד כמה דברים. אולי בפעם הנכספת ההיא ההרהור הציני על כל הדברים שנחמיה כבר יודע לא יכביד לו על הלב כל כך.
אבל האוטובוס הבא למרכז מגיע רק עוד שעה, וגם אם כניסה למוזיאון ושותפיו מרתיעה אותו-אפשר לעשות דברים אחרים.
כמו ללכת לאברך הנחמד ששם ולהתעניין מה הוא עושה כאן, אולי לגלגל שיחה כאילו הם באמצע השטיבל. אולי לבקש ממנו סיגריה ואז להיזכר שאתה כבר לא מעשן. אפשר לעשות הרבה דברים.

המרחק ביניהם לא גדול. והאברך סוגר את התהילים כשמבחין בו.
"תודה שהגעת עד לכאן. אבל לא נראה לי שיהיה פה מניין עכשיו". האברך אומר.
"אמ…" זו גניבת דעת?
"האמת שלא הגעתי בשביל מניין", דוד מציין לבסוף. "אבל אפשר לארגן".
"אני בעצמי זז מפה תכף", האברך האלמוני מסלסל בפאותיו במבוכה. "באמת תודה, אבל זה לא קריטי עכשיו".

כשדוד רואה שאין לאן לקדם את השיחה מכאן. הוא מציג את עצמו בפשטות, האלמוני מתברר כשמעון סגל. נחמד. חביב. בלתי מזיק בעליל.
הם מתחילים לצעוד לכיוון היציאה. השמש לוהטת מול הפנים. אין הרבה אנשים במתחם. מדריך טיולים מסביר לקבוצה קטנה על המסלול שהם יעשו תיכף. מבית העלמין הצבאי עד לקברו של האיש שמכונה 'חוזה המדינה'.

"מקום מוזר", דוד אומר. "אנשים מוזרים".
שמעון סגל שותק. בועט באבן קטנה שפגש על השביל.
"כאילו… מהמקומות שקשה בהם להבדיל בין קודש לחול". דוד מנסה לפרוק, מחפש שותף.
סגל מהמהם משהו.
"עצוב לחשוב על מה אנשים מאבדים את החיים שלהם", דוד ממשיך. "עצוב לחשוב לאן הם התדרדרו".
"יכול להיות", האיש שלצידו מפטיר בפרץ של נדיבות.
"אתה לא חושב ככה? אתה לא חושב שהמקום הזה הוא תעודת עוני למדינה הזו? אתה לא חושב שזו בושה לאן הציונות דירדרה אנשים?". דוד רוצה לגרד, חזק. רוצה לבכות את כל מה שהוא לא בכה מול נחמיה.
שתיקה כהודאה. כנראה. המבטים שהוא מגניב לכיוון סגל מגלים שהאיש ממשיך עם האבן שלו. ממשיך לשתוק.

הם מגיעים לתחנה, דוד מתיישב. מקבל בתודה את המים שסגל מציע.
"אני לא יודע אצל מי היית", סגל פותח. "אני הייתי אצל דוד שלי".
"אני בתשובה כבר עשר שנים". סגל מסביר "חסיד ברסלב ברוך ה'".
הוא עובר להישען על לוח המידע. ממשיך.
"הוא דוד של סבא שלי. מניצולי השואה שלחמו במלחמת השחרור מבלי שאפילו זכו להביא ילדים ולנקום בהיטלר. בכל שנה אני מביא כמה אברכים ואומר קדיש. אני היחיד שיעשה את זה בשבילו". סגל עוצר. נושם.
"תמיד אני נבוך להביא אותם לכאן, מתבייש במקום שממנו הגעתי, מתבייש במשפחה הזו שתשאיר אותי קשורה למקומות שמהם יצאתי. אפילו לא רוצה לספר לאנשים שהוא היה גיבור ולוחם".
דוד תוהה מה להגיב. מחליט שלא.
"אבל כולם מתייחסים בהרבה כבוד, כמעט כל אחד שאני פונה אליו מסכים בשמחה. ותמיד אנשים מבקשים לשמוע ולומר מילים טובות".
"הגעתי למסקנה שכנראה בי הבעיה, שאני הוא זה ששבוי בתוך הסטיגמות שגדלתי איתם. כאבתי על זה שאני עדיין מאמין למגישי הטלוויזיה שנאמו על 'זלזול החרדים בשעת הצפירה'". הוא מחייך חיוך מר, לועג.

"השבוע היה לי שבוע קשה. רק היום בבוקר גיליתי ששכחתי מהיארצייט. החלטתי לעלות לבד, לנסות להיות שם פעם אחת שמעון האמיתי. הילד שגדל על דוד שלמה, הנער שהעריץ את צה"ל והבחור שאיבד בעזה חברים. אולי גם רציתי להיות האיש שהאתר הזה הוא מקום חשוב בשבילו. האיש שיכול להיכנס לחדר האזכרה בלי לחשוב על מה שיגידו".

"ובדיוק היום אתה הגעת", הוא מפנה את המבט אל דוד. "בדיוק הגעת כדי לספר לי שאני באמת בחוץ. שכל האנשים הטובים שהגיעו לכאן חושבים שאני דוחה, שהם הגיעו לכאן מתוך רחמים על שמעון המסכן. שהם לא מכבדים את האדם שמסר את הנפש בשבילם".

"אני מקווה שאני טועה. מאוד מקווה. אני יודע שאי אפשר להכליל קבוצה שלמה בגלל טיפש אחד". עכשיו המבט של סגל כועס, מתבונן מחדש על דוד.
"מה אתה חושב לעצמך?!" סגל שואל בלחש. "למה אתה חושב שאם אתה נולדת עם כיפה על הראש אתה יותר טוב מכולם? איך אתה מעז לקרוא לאנשים האלו חול ולעשות מחיצה בינם לבין מזליסטים שכמוך? איך אתה מעז לחשוב שהדירדור הכי גדול זה למות בשביל להציל את החיים שלך?". המילים שלו צועקות במקומו. נושכות.

"תמשיך להתנשא על כולם. תמשיך להכאיב לאלו שהוציאו דם בשבילך. תמשיך לקוות שככה הם יגיעו יום אחד לדרגה שלך. לצערנו את המנוחים כבר פספסת. הם צופים בך מגן עדן. להם אתה כבר לא יכול לדאוג, אתה לא צריך להחזיר אותם בתשובה". שמעון סגל לוקח את הבקבוק שלו. מתחיל ללכת.
"אתה יודע מה?" הוא חוזר "המקום הזה הוא באמת תעודת עוני, לכולנו. לכל מי שחשב שהוא טוב מספיק כדי להתנשא על השאר. אני לא באמת מכיר אותך", שמעון מניח את הבקבוק על הספסל. "מתנצל שדיברתי ככה. פשוט הכאבת לי מאוד". הוא משאיר לדוד את המים. הולך לכיוון החנייה.

הרכב שעובר בכביש אחרי דקה מוציא את דוד מלבהות בכביש, מחזיר אותו לתחנה. למציאות העגומה שיש כאן עכשיו.
'אתה דמיינת דוד', הוא חושב לעצמו. 'דמיינת'.
'דמיינת שנעשית יותר רגיש מאז שנחמיה נרצח. דמיינת שאתה גדול יותר. מכיל יותר. שאתה מבין משהו באנשים. בכאבם'.
הוא היה רוצה לרוץ אחרי שמעון. עכשיו. אבל הוא לא עושה את זה.
הוא לא יסביר שהוא אמר את זה בכאב. הוא לא יספר על ילד הפלא שלו שקבור שם, הילד שממנו היו לו ייסוריי גיהנום. הילד שנמצא עכשיו בגן עדן.
הוא יישב, חדל אונים. יחכה לקו מזיע שייקח אותו הביתה. לא יספר לחוה כלום.
אפס שכמוהו. נעבך.
ראיתי עכשיו סרטונים מגוש קטיף. זה הכאיב.
חשבתי על החלום, שיברו. והחתיכות שמנסים לאסוף.
לא יודעת למה כתבתי את זה, לא יודעת מה ניסיתי לאמר.
אשמח לתגובות שלכן.