חוגגת י"ט כסלו /1

פוסט נוסטלגיה – פורסם לראשונה בי"ט כסלו תש"פ

10 דברים שהחסידות לימדה אותי

שתי עובדות על החיים שלי:

אחת: לא נולדתי חב"דניקית.
שתיים: ארבע עשרה שנה אני כן.

אחד פלוס שתיים יוצרים מאות תוצאות. למשל:

לא הייתה בעריסה שלי תמונה של הרבי
לא צרחתי בגן את שתיים עשרה הפסוקים
לא ישבתי עם המשפחה שלי אפילו פעם אחת להתוועדות
לא הייתי חיילת בקעמפים וברחתי בלילה לדשא
לא גדלתי עם אהבה – הערכה והתבטלות לרבי
לא ידעתי איך נוטלים ידיים בבוקר ליד המיטה בלי לשפוך הכל
לא הצלחתי להחליט מי צודק, משיחיסטים או אנטים, אז נשארתי עד היום כלום.

כן כשלמדתי חסידות בפעם הראשונה הנשמה שלי רקדה ונרגעה בבת אחת
כן קיבלתי ביום יפה אחד שני דולרים מיד כשיצאתי מהאוהל
כן אמרו לי שאני נראית חב"דניקית, סופר מחמיא.
כן נסעתי לרבי, והחוויה שם הייתה הדבר הכי מרגש שחוויתי כנערה
כן ברגעי משבר רציתי לעזוב, עד שהבנתי שלעזוב את חב"ד זה לעזוב את עצמי
כן לגמרי השתכנעתי שחב"ד זו חסידות מבולגנת שמציעה אמת מסודרת
כן אני עדיין כל יום קמה ואוהבת את הדרך, למרות שקל זה לא, ואף אחד לא גילה לי את זה בהתחלה.

י"ט כסלו הראשון
כשהייתי בכיתה ט', השנה הראשונה שלי בחב"ד, בי"ט כסלו היה אירוע חגיגי גדול כמו שאתן בטח מכירות.
לא ידעתי מה זה אומר ואף אחד לא עדכן אותי במשמעות של האירוע, ככה זה שאת מקורבת שלומדת בבית ספר חב"ד שכולן ביחד מהגן ויש להן מלא בדיחות פנימיות שאת לא מבינה.
בכל מקרה,
כשהגעתי לאולם בבוקר הייתי עם תלבושת רגילה לגמרי
וקפוצ'ון שחור רגיל לגמרי
ונעליים רגילות לגמרי.
ואז הסתכלתי סביב וראיתי שאני הרגילה היחידה
ובשנייה הלב והראש התהפכו ללא רגילים לגמרי.
התביישתי ברמות על שקשה לי לתאר עד כמה. אפילו המורה שהכי אהבתי
התפלאה ושאלה, איך יכולתי להגיע ככה והוסיפה ברצינות שהתלבושת לא מכבדת את י"ט כסליו.
שתקתי מכעס אבל באמת רציתי לצרוח לה:
את לא רצינית. איך אתם יכולים ככה.
אפשר לחשוב על מה החגיגה, כולה יצא מהכלא.
אתן מתנהגות כאילו הוא נהיה ראש ממשלה לפחות.
אתם החב"דניקים כאלו לא נורמליים, שזה פשוט לא ייאמן.
שנה הבאה אני עפה מפה.

הרבי שמר עליי ולא עפתי, מזל.
שנה אחרי, בכיתה י' כבר הקפדתי להתלבש חגיגי שיהיה ברור לכולם שאני בעניינים
בכיתה י"א כבר רקדתי בבגדי שבת שיכורה מאושר ובי"ב הבגדים כבר לא שינו.
היה רק את הלב שהבין לגמרי למה י"ט כסליו הוא יום כזה שמח, היה לי ברור שהחסידות היא המנוע הכי חזק בחיים שלי ושאם אצליח להתעקש מספיק זמן לאחוז בהן אדבק בכדור החיים לנצח.

מסכמת חצי
למה אני כותבת לכן את זה? כי היום ראש השנה לחסידות ואוטוטו יותר אני חב"דניקית כבר כמעט חצי חיים. ולמרות זאת, עדיין מרגישה שיש לי עוד דרך מאוד מאוד ארוכה ושעוד לא התחלתי בכלל לגלות מה זה אומר להיות שייכת לרבי ולחסידות.

החג הזה מזמין אותי להתלבש יפה, ולעצור קצת את המרוץ.
לחשוב על המתנות שקיבלתי בדרך ולהעריך.
כי כל כך לא מובן מאליו לשוחח אחרי שנים עם חברה מהיסודי ולגלות שאת כל כך אחרת מהילדה שהיית ולא רק בגלל הגיל. אני אחרת כי תפסו אותי מלמעלה ושטפו לי את המוח בחב"דית משונה, תובענית ומאוד מאוד מתוקה. וזה אולי הנס הכי גדול בחיים שלי, מלאי הניסים למי שמכירה.

אז משתפת אתכן במתנות שלי, בטוחה שיש לכן גם ומחכה להתוועד אתכן בתגובות.

1. הקב"ה הוא טוב
בתור אחת שגדלה בעולם הליטאי, לא היה לי ספק שהקב"ה מביא לנו עונשים, גיהינום ודברים מפחידים רעים אחרים. המושג הראשון בחסידות שלמדתי וערער את כל מי שאני, היה 'אין רע יורד מלמעלה'.
ואמרו לי אז – אפילו קצת רע לא יורד, הוא משפיע עלינו רק טוב, טוב מוחלט.
ומה אם לא רואים את הטוב והכל צורח מכאב בתוכי או מסביב?
במקרה כזה – הטוב מצומצם ומחופש והרע שאת רואה לא אמתי. נקודה.
חודשים חשבתי והפכתי את האמונה הזאת, היא עדיין מאתגרת אותי כל פעם שדברים לא הולכים כמו שאני רוצה. מה שכן יכולה לומר בוודאות, שהאמונה שה' הוא תכלית הטוב, גרמה לחיים שלי להיות יותר רגועים.

רוצות דוגמאות? קבלו כמה:

-לא להתחרפן מעצבים כשחברה שפכה אקונומיקה במקום אבקת כביסה על כל הבגדים השחורים שלי בתשרי
-לנשום עמוק כשהמסך של הפלאפון שלי נשבר ולדעת שהקב"ה רוצה לפנק אותי בחדש (קרה אתמול)
-לזכור שהוא קיים ואוהב אותי כשהחיים שינו כיוון וכל החלומות אבדו
-ובאופן כללי אבל פשוט, לקבל את המציאות כפי שהיא

2. לערבב קודש וחול
לפני חב"ד כשאכלתי שניצל – אכלתי שניצל.
וכשהתפללתי – התפללתי.
בחב"ד למדתי להתפלל תוך כדי השניצל.
החסידות לימדה אותי להיות שייכת להקב"ה לא רק בזמנים של קדושה. אלא ביום יום בפעולות הכי גשמיות וחומריות שיכולות להיות. אוכל חסיד, ישן חסיד הולך חסיד זה אחד החידושים הכי גדולים בחסידות,

ונכון – לא פשוט ללמוד להתערבב עם הקב"הלא רק בשחור ובלבן, במצבי קיצון, אלא בעיקר ביום יום, באפור אפור הזה שתופס את מרבית החיים. אם אגלה לכן סוד, זה מה שאנחנו מנסות ללמוד וללמד באתר: איך מתנהגים כשמתבייש חסיד, עצוב חסיד מקנא חסיד.

איך זה השפיע עליי?
-לצאת לספורט מתוך מקום שאני שומרת על הגוף שלי כי הוא רוצה אותי בריאה ויכולה
-לעצור ולאכול באמצע התוועדות גם אם לא נעים לי וכולם מסתכלים
-לשמור על גבולות ביצירה ובפורקן. לא הכל מתאים ומותר אם הוא כאן איתי
-לקנות בגדים יחד עם ה', לבקש ממנו שיעזור לי למצוא בגדים שאני והוא אוהבים

3. להסתכל על הנשמה
פעם אהבתי רק אנשים דומים אליי. כל השאר מסכנים, לא משלנו שחיים בטעות מרה.
הייתה הרבה גאוות יחידה במקום שגדלתי וזה היה כיף ומחמם, אבל לא השאיר מקום לאחרים.
כשנהייתי חב"דניקית, המשכתי לחשוב באותו כיוון ותקופה ארוכה אהבתי רק חב"דניקים וכל השאר היו….
במקביל לזלזול שלי בכל העולם למדתי המון חסידות, ובסוף זה עבד.
יום אחד בדרך לתיכון ראיתי ילד קטן עם פאות ארוכות, במקום להקטין את ההורים שלו עלתה לי מחשבה, בטבעיות מוזרה שהוא חמוד ויפה. לרגע התפעלתי מהתמימות והטוהר שיש בו.
אבל אז קפצה המחשבה השנייה: הוא לא חב"דניק. אין מה לאהוב בו. הוא לא כמוך

והשלישית טענה, אז מה. זה לא אומר שהוא לא חמוד.
לא משנה המשך השיח הפנימי, משנה שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהערכתי מישהו שהוא לא כמוני וזה לא ערער את מי שאני.
אחר כך הגיעו עוד מאות ואלפים מפגשים שלמדתי ועדיין, להסתכל על הנשמה ולא על השוני. להיגמל מהתיוג שמוחק את הבפנים ובכלל, בלי ספק, הרבי לימד אותי לאהוב, סתם ככה. גם אם האדם שמולי הכי לא דומה לי בעולם, באופי, ביופי ובדעות.

וככה לי זה עובד בתכלס:

-לקבל השראה וללמוד מאנשים, גם אם שונים וחיים אחרת ממני
-להתאמץ לא להכניס אנשים למגירות ממוספרות של הישגים וביצועים
-לזכור כשמישהי הכי מעצבנת אותי בעולם שלא רק היא בסיפור, אלא יש גם אותו
-להתווכח, אפילו בלהט ועדיין להעריך את מה שהיא מביאה בדיון

4. לא לפחד מהעולם
ישר בהתחלה, עוד כשאת משננת את האלף, מזמינים אותך לצאת למבצעים ותקשיבו זה מלחיץ,
ואחד הדברים שייחודיים רק לחב"דניקים, אותי לימדו פעם להסתגר בחממה כדי לא להתבלבל.

"מה הקשר ללכת לשכנע נשים אחרות להדליק נרות שבת", טענתי במרץ לכל מי שרצה לשמוע.
"הן יצחקו עליי, יגידו שאני קטנה וטיפשה ולא מבינה הרבה מהחיים. לא רוצה".

"אז שיגידו", ענו לי. "את יודעת את האמת, את שליחה של הרבי מליובאוויטש. לכי על זה, מי שמשפיע לא מושפע".

וככה בדיוק היה: אני עומדת בפעם הראשונה בחיי בשוק מחנה יהודה, מבקשת שהאדמה תבלע אותי ומציעה נש"ק לעוברות ושבות, כנראה שדיברתי כל כך בשקט, שהאישה הראשונה (הראשונה!!!) שלקחה ערכה פנתה אלי ואמרה: את יודעת? כדאי שתשאלי את המדריכה שלך איך לפנות לאנשים טוב יותר.

בום
בום
בום
וזהו.

נשמתי עמוק ופניתי לאישה הבאה.

אז מעבר ליכולת לבוא עם כל היהדות שלי לכל מקום בגלובוס, להיות גאה בה ובשום אופן לא להתנצל עליה חושבת שכל הימי חמישי האלו, שחלק מהם היו מייסרים בהחלט, הסדנאות וההדרכות של הילדים, נתנו לי הרבה ביטחון לבוא אל העולם ולהיות אני. העולם לא מנגד לי באמת, אני מכירה אותו והוא אותי, ואנחנו בסדר.

רוצות דוגמאות לשלום הזה?

-לצאת מהרצאה שלא מתאימה לי, גם אם אני היחידה באולם שקמה ועוזבת
-להיות בקשר עם אנשים לא דתיים ולהביא את עצמי, כפי שאני עם המעלות והחסרונות.
-לספר לעולם על הרעיונות המוזרים שלי, לקבל פרצופים ולא להיבהל
-להראות בחו"ל בדיוק כמו שאני נראית בארץ, ולהראות בארץ כמו שאני בחו"ל