חגיגה בחצר האחורית /5

לימוד משותף לכבוד י"א ניסן

לפרק הקודם

ערב טוב לכל השותפות היקרות! ויישר כח לכל המשתתפות בהתוועדויות השונות לכבוד י"א ניסן.

והעיקר שבע"ה נגיע ליום הזה מוכנות כראוי, ונזכה עוד קודם לכן לקבל פני משיח צדקינו בשמחה ובטוב לבב.

ועכשיו, נרשה לעצמינו שוב לעלות טפח מעל הקרקע.

באות ז' של המאמר, הרבי מביא משל המובא בחסידות, ושוב הוא לקוח מעולם המלכות, ובאמצעותו נלמד אילו דרגות קיימות בקבלת השפע מהשמים.

—
משל חמישי: גלגולי שאריות המשתה בארמון המלך…

משרתיאל הזיע והתרוצץ. הארמון גדול וריצה מקצה אחד שלו לקצה השני עם מגשים בידיים, זהו מאמץ שלא קורה בכל יום.

מזל שיש לו כח עזר, מבני רוחצות הכלים ושואבות המים, שנענים להוראותיו הזריזות ומפנים את שולחנות הסעודה במהירות החוצה.

"עמיחי, תמלא בבקשה את מקומי בחמש הדקות הקרובות, אני זקוק למנוחה קצרה", עדכן משרתיאל את הנער הבוגר מכולם.

עמיחי החרוץ הנהן בשתיקה ומשרתיאל יכול היה להתרווח על ספסל האבן הקריר, בשביל המוביל אל החצר האחורית. בעוד עיניו עוקבות אחרי הנערים הנמרצים הממשיכים להוציא החוצה עוד ועוד מגשים וקערות. כל אלו היו שאריות מסעודת המלך המושקעת, שהתקיימה בהיכל הארוח המפואר.

היו שם מאות מוזמנים מבין השרים. לקחו בה חלק שרים במעמד גבוה וותק מרשים, יחד עם שרים בעלי תפקידים קטנים יותר אך חשובים אף הם. זו היתה סעודה מיוחדת ומשובחת. קשה לתאר את השפע, הגיוון וההגשה היפה. אבל משרתיאל היה מנכבדי משרתי המלך והיה רגיל לראות מקרוב הרבה ארועים מיוחדים בארמון המלוכה. ואף לקחת חלק בהכנתם ולהיות נוכח בעת התרחשותם.

זהו. המנוחה הסתיימה. משרתיאל קם בהחלטיות ופסע לכיוון החצר האחורית.

בכל פעם שמסתיימת סעודה כזו, נשארות כמובן שאריות רבות שאף פעם לא הולכות לאיבוד. בהוראת המלך קיים הסדר קבוע, לפתוח שולחנות בחצר האחורית ולאפשר לעבדים שעושים עבודות חוץ ואינם מורשים להיכנס פנימה, לקחת מהשאריות ככל שירצו.

קל לדמיין את האושר הגדול של העבדים ובני משפחותיהם בימים כאלו. קודם כל הזכות לקבל מזון איכותי שאין להם יכולת כלכלית להשיג כמוהו. ושנית, לאסוף ככל יכולתם ולשמור לשבועות הבאים. הם דואגים למלא כיסים ולחלוק עם השכנים. ואפילו להשאיר עצמות לכלבים…

כלבים. משרתיאל זיהה אותם בקלות, הם חגו בעליזות סביב השולחנות הפרוסים על פני החצר, חוטפים מפה ומשם.

מידי כמה דקות מגרש אותם אחד הנערים עם מקל, אך הכלבים עזי הנפש הם חסרי בושה כידוע. יש להם מטרה אחת והם חוזרים שוב ושוב על מנת להשיג אותה. לא אכפת להם להטריד את הסועדים פעם אחר פעם.

וכך, שעות ארוכות לאחר סיום הסעודה בבית המלך, עדיין יש נהנים משאריותיה. ומשרתיאל שכבר עומד לעזוב את המקום, מלא בהרהורים.

"זה מדהים", הוא אומר לעצמו "ההבדל בין בעלי הדרגות השונות. בני השפחות יושבים ונהנים ואפילו הכלבים מרגישים שזה יום חג היום. אבל אין להם מושג מה פירוש לשבת ממש ליד המלך ולקבל ממש ממנו את סעודתו המלכותית".

—
הנמשל: 4 דרגות במקבלי השפע האלוקי

זוכרות שאמרנו, שגם עוברי רצונו של הקב"ה מקבלים חיות אלוקית?

כמה שזה מפליא, אפילו הקליפות מקבלות חיות. אבל איך? כלאחר יד.

הביטוי הזה, "כלאחר יד", מתאר מצב של מישהו שמשליך חפץ מאחורי כתיפו (יאללה קח, נודניק…). זו נתינה בלי רצון, למישהו שלא אוהבים.

זאת לעומת נתינה לאהובי לב, שהיא מושקעת ומלאה בחשיבה על צרכי המקבל, על הזמן הנכון עבורו, ומוגשת בחיוך גדול ובידיים מושטות.

האם המלך היה מוציא הוצאות כה גדולות עבור הכלבים המשוטטים בחצר ארמונו? או לבני השפחות העובדים שם וכלל אינם מכירים אותו? לא. אם היתה זו נתינה שמיועדת עבורם, הוא היה מעניק להם ברמה שמגיעה להם. עצמות לכלבים, ומנות קרב לעבדים. העיקר שישבעו.

אבל מכיוון שלמקורביו ועושי רצונו הוא השקיע, יוצא שגם בעלי המעמד הנמוך (שהמלך לא מעניין אותם בגרוש, והם לא טורחים להרים חצי מבט לנסות לראות אותו) – נהנים משאריות מושקעות, קרי, חיות אלוקית.

ולמה השתמשנו בביטוי "כלבים" ו"עבדים פחותים"? משום שאלו הביטויים המופיעים במשל המקורי, והם מלמדים אותנו בנמשל, על דרגות שונות במקבלי השפע האלוקי מהקב"ה.

נתחיל מלמטה למעלה:

כלבים – הם בדרגה הכי תחתונה. הם כלל לא עובדים את המלך. יש להם עוז וחוצפה, וכל מה שמעניין אותם הוא לקבל עוד ועוד (כפי שהם נובחים "הב הב"…). טבע האדם הוא שיהיה מוחו שליט על ליבו, זוהי מעלתו על פני בעלי החיים. וכאשר הוא לא מצליח לעשות זאת אלא נתון לתאוות ליבו ולא שולט בהן, הוא מדומה לכלב, שכולו לב. אין לו מוח. אוי, קשה לחשוב על זה.

העבדים הפחותים – עובדים את המלך, אך לא מרצון אלא אך ורק מתוך הכרח. הם פוחדים מהלקאת השוט של הממונה עליהם. אין להם הכרה בחשיבות המלך והם לא שואבים נחת מעצם היותם עובדים במקום כה מכובד. הם מאלצים את עצמם לנהוג גינוני מלכות רק משום שיענשו אם ייתפסו מרושלים. אלו נשמות שמקיימות רצון ה' אך לא מתוך שמחה והנאה. הגיהנום ומכאוביו כל הזמן נגד עיניהם ואין הם פנויים ליהנות ממעמדם.

עבדים חשובים – עובדים את המלך ברצון ובחשק. סגנון עבודתם הוא מתוך קבלת עול, כמו כל עבד, אך הם יודעים מיהו המלך, מעריכים ואוהבים אותו ומקבלים עליהם את עולו מתוך רצון כנה. ולכן הם מגיעים עד לשולחנו של המלך (משרתיאל? זוכרות אותו?) ולוקחים חלק בסעודה מקרוב. הם מבינים את מעלת המלך ומעורבים בידיעות בבית המלך. אהבה היא חלק בלתי נפרד מעבודתם. כולנו עושות מאמצים להיות שייכות באיזשהו אופן לעבודת ה' בסגנון הזה. שלא לדבר על צדיקים גמורים, כמובן.

שרים – בתוך השרים עצמם יש כמה סוגים, שבאופן כללי מתחלקים ל-2. שרים רגילים ושרים גדולים. כשאנחנו אומרים 'שרים' בנמשל, כוונתנו למלאכים ושרים בעולמות העליונים. שהם בעלי תפקידים ששייכים להשפעה לעולם הזה. הם בטלים לחלוטין לקב"ה ונמצאים בקרבתו תמיד. אך אין להם רצונות משל עצמם, כפי שלמדנו.

– – –

ועכשיו נוכל להבין יותר את פקחותו של הפיקח (במשל הראשון) שרוצה ישירות את המלך.

הוא רוצה להיות קרוב לשולחנו של המלך, אבל לא לשרים שיושבים שם, אלא את המלך עצמו הוא רוצה.

ובשביל להגיע ישירות אל המלך הוא צריך להיות ממוקד מטרה בעת שהוא מבקר בארמון. לא להתלהב ולהסיח דעתו מכל מיני מראות מפוארים, ושרים עצומים. אלא להתקדם קדימה בביטחה הישר אל חדרו של המלך.

כי את הקשר עם המלך הוא רוצה, ולא מוכן להסתפק רק בשפע שהוא מקבל ממנו, בלי להיות קשור אליו ישירות.

הבעל שם טוב הקדוש אמר תורה נפלאה בהקשר הזה, על הפסוק: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" –

שהוא לא שקוע בבקשות על מנת לקבל את צרכיו, אלא מאריך בתפילתו משום שהוא נהנה מעצם הדיבור עם המלך!

בשביל להיות כל כך ממוקדת מטרה, צריך פקחות גדולה. הלוואי הלוואי.