הפלא הוא אני/3

עמדנו עייפות ויגעות. מזג האויר עדיין קייצי לחלוטין והיינו מעולפות בציפיה שהאוטובוס כבר יבוא ויחזירנו מבית-הספר לבית ולאוכל ולמקלחת ולמזגן.
אסתי שהיתה מרוחה על עמוד תאורה פתאום הכתה על מצחה וקפצה: "שכחתי לגמרי לספר לכן! זוכרות שהבטחתי לברר אצל השליח בישוב לידינו בקשר למועדון ילדים? אז הוא חזר אלי עם תשובה שהוא צריך פעם בשבוע מדריכות ל2 קבוצות ילדים. רוצות?"

תוך דקה התעוררנו כולנו והמטרנו עליה שאלות. הדסה, דיני ואני רק חיכינו שמישהי תארגן לנו את המבצעים הנדרשים ואסתי היתה האלופה בשער..
עלינו על האוטובוס מלהגות תוכניות וחזון ולפתע הדסה הפנתה את תשומת ליבנו שחיוש לא איתנו.. עסוקה כולה עם הנייד שלה.

דיני בחכמה ובעדינות שלה קראה לחיוש ושאלה אותה איפה הרעיון של המועדון תופס אותה ושברור, יש לה מקום איתנו. חיוש שהורידה אוזניה אחת בשביל לשמוע הפטירה שהיא מחפשת משהו בלי ילדים והחזירה מיד את האזניה.

ניסינו בכל אופן להציע לה או לגרות אותה חזרה לשיחה אבל הרגיש כאילו זה עוד יותר מסייג אותה. עד שאמרה: "תעזבו אותי כבר וזהו."
דיני התנצלה ועברו כמה דק' של נסיעה שקטה. חשבתי על הרעש שעלה בכיתה ונעלם כלא היה. כל יום עוד בנות מספרות מה לקחו על עצמן במסגרת ה'התנדבות'. קצת הרגיש לי מוזר, אבל עלה בי רצון להתפלל להשם שימצא עבור חיוש משהו התנדבותי שיעשה לה טוב.
"יוווו" פתאום חיוש קראה. כעת היא המתעוררת לחיים, "אתן חייבות לראות. זה נורא. העבירו לי תמונות מהפיגוע שהיה אתמול בצומת ליד אריאל."
היא הפכה את הסמרטפון כשפניו אלינו.
דם. רסיסי זכוכית. עוד דם. אנשי זק"א מסתובבים עם שקים. עסוקים באיסוף. אלוקים אדירים! ויש עוד ועוד דם.

עצמתי את העיניים והרגשתי בחילה. זה היה מספיק נורא לשמוע את מה שקרה אתמול, למה התמונה?? לא רוצה לראות את זה. לא רוצה לראות את זה. לא רוצה לראות. למה הסתכלתי?
הבנות הגיבו בהיסטריה משלהן ואצלי עלה משפט שפעם שמעתי ששבעים שעות אצל פסיכולוג לא יוכלו למחוק מראה של 7 שניות.
הרגשתי צורך בוער להסיט את תשומת הלב למשהו אחר.

"קשה לי להגיב אז מתנצלת שעוברת בכזו חדות נושא" אמרתי כדי שלא יחשבו שאני מתעלמת מכאב עם ישראל או משהו "נזכרתי פתאום ששמעתי היום בהפסקה שלבנות כיתה ט' אסור לנסוע לחודש תשרי לרבי? ולמה יגרע חלקינו??"
דיני שאלה "מה?" די המום. כאילו היה ברור לה שהיא טסה. המון בנות בתיכון טסות וזה יוצר אוירה, אין מה לומר. נשמתי לרווחה. ההטיה הצליחה.
הדסה הסבירה שההנהלה רוצה שנהיה בשלות ומוכנות יותר לנסוע, אז בנתיים אנחנו רק יכולות להביט מרחוק ולהשתוקק.
אסתי נאמה בלהט שהנסיעה לרבי היא חשובה ולא קשורה לגיל. ההוכחה שלה שהרבה בנות טסו לבת מצוה והנהלת היסודי אישרה בקלות. חיוש שנסחפה בשיחה, עזבה את האוזניות בשביל להסביר שיש הבדל אם טסים עם אמא לשבוע-שבועיים לבין חודש שלם לבד.
אני אמרתי שיותר מכל מענין אותי מאיפה משיגים בדיוק כרטיס. ברור לי שאיני יכולה לבקש מהורי סכום אגדי כזה. אז החלו להעלות כל מיני רעיונות החל מלהיות סייעת בקייטנה בחופש, המשך בהשתתפות במבצעי לימוד בבית ספר וכלה בבייביסיטרים.

בייביסיטר! איך לא חשבתי על זה. אני עושה בייביסיטר די הרבה אצל גילי השכנה שממול והכסף תמיד נעלם איכשהו. ציינתי לעצמי שהגיע הזמן להפסיק לבזבז כסף על ממתקים בקיוסק וכל שאר מותרות ולהתחיל להצטמצם.
כאילו השם שמע את החלטתי, כי מיד אחרי שנכנסתי הביתה דפקה גילי ושאלה אם אוכל לשמור אצלה הערב על הילדים כי היא מעבירה סדנה. נעניתי בשמחה.

מילה של נוסעת:

היום היה ארוך והייתי עייפה ומותשת מהעבודה. קיוויתי לישון קצת בנסיעה אבל אז העירו אותי חבורת בנות מפטפטות. והיה מענין. אז הקשבתי.
עולם הפערים, אין מה לומר!
שמחתי לעצמי שילדיי גדלו ואני לא אחראית להם בדור בו כל העולם נמצא על כף היד.
ומהצד השני קינאתי בילדות שהתשוקה שלהן זה לנסוע לצדיק וזה השיח המתקיים.
אשריהן..

לפרק השני של הסיפור

לפרק הרביעי של הסיפור

לכל הפרקים של הסיפור