הפלא הוא אני/20

יש תקווה

במהלך כל הנסיעה רצו השמות במוחי.
– דיני? לא, היא ממש לא תבין, ואולי גם לא תרצה אותי יותר כחברה. תסתכל עלי כאילו שאני כבר לא בת חסידית, וזה ממש לא כך.
– רונית? לא. לייקי? לא. מה היא תחשוב עלי?
– אמא או אבא? לא!!! אני לא רוצה לאכזב אותם כל כך. הם גם עלולים לכעוס ואז לא ירשו לי לגעת בסמרטפון של אבא. אז מי כן?
סרקתי במוחי את כל המורות, לא מוחלט. דודות, סבתא, לא…

אוף. מהרגע שהמורה מירי שאלה לשלומי, והתשובה היתה ששום דבר לא בסדר, הבנתי שאני מוכרחה לקבל עזרה. אבל ממי?
למזלי, הבנות חשבו שאני מצוברחת בגלל התעודה ולא שאלו אותי כלום. אמרתי שלומות לכולם בתחנה, והלכתי הביתה שקועה במחשבות.
– אולי עדי? היא הרי מכירה את העולם הזה? לא. למרות שנראה לי שתבין, היא השתחררה מהמקום הזה, והיא תתפלא מה אני מחפשת שם. חוץ מזה, אנחנו לא מספיק מכירות לעומק.
– אולי בכל אופן המורה מירי? לא. לא. רק זה מה שחסר לי, שזה יגיע להנהלה ובסוף יעיפו אותי?
בחדר המדרגות, ממש לפני דלת הבית, מול השלט "יוסי וגילי שחר", הבזיק בי רעיון.
– אולי גילי? היא לא תשפוט אותי, היא תבין. לפי איך שהכרתי אותה, אפילו תשמח לעזור.
– אבל מה עם אני מול עצמי? כל עוד אף אחד לא יודע, אני מצליחה לסבן את השכל שלי בק"נ טעמים. אבל כשזה ייצא למישהי אחרת, פתאום אצטרך להתייצב מול עצמי, ולפגוש את המפלצת חסרת גבולות שאני כל כך שונאת.
– וחוץ מזה מה אגיד? סתם כך אדפוק בדלת ואבקש לדבר? פדיחה כשלעצמה.

הייתי עוד ממשיכה לעמוד ולהתחבט בחדר מדרגות שעות, לולא שמעתי את דלת כניסת הבנין נפתחת. רצתי הביתה ובהבזק של רגע עלה בי הרעיון לכתוב לה. הרבה יותר קל ובטוח, וחוץ מזה, אחרי שאכתוב אוכל להחליט אם לתת לה או לא.
ידיי היו מהירות וזריזות ממני והחלטה התקבלה עוד לפני שה'אני השכלי' שלי השתתף בה.

גילי שלום,
קצת מוזר לי לשבת ולכתוב לך מכתב. במיוחד שאני גרה מולך ומה הבעיה להיכנס ולדבר?
אבל קצת קשה לי להיחשף וחשבתי שיהיה לי קל יותר לכתוב. מקווה שזה בסדר בשבילך.
יש לי תחושה שבגלל שאת עובדת עם כל מיני סיפורים של אנשים מובן לך הצורך לשמור סוד. עדיין רציתי לבקש שהדברים שכותבת ישארו רק בין שתינו לגמרי. אוקי?
('אולי בסוף המכתב יישאר רק אצלי', חלף הרהור קטן בלבי, ואחר כך נזכרתי בעיניה הטובות של המורה מירי וההחלטה שבה ונעורה בי. קדימה, מנוחי, תכתבי כבר.)
ובכן, אני נחשבת תלמידה טובה וחסידית. יש לי חברות ומעמד טוב בכיתה. את מכירה את הבית שלי, בית חסידי וטוב. לאבא שלי יש סמרטפון מטעם העבודה ובערבים ובלילות הוא כמעט לא צריך אותו ונותן לי גישה חופשית, ואז יש לי כמה שאלות:
1.איך אדע שאני לא מכורה? אני המון בוואצאפ ונהנית לגלוש הרבה, ולא יודעת מהם הגבולות הנכונים והבריאים. אני פוחדת לאבד שליטה.
2.אני מנסה להבין איפה נכון וראוי לגלוש. מצד אחד שומעת מסביבי את כולן מסתובבות באתרים האלה ומציגות את זה כמשהו חווייתי להעביר את הזמן, כמו נניח נסיעה ללונה פארק. אבל באופן אישי, אני לא מרגישה עם זה נח ומנסה להבין אם זה בסדר, ואם כן – למה לי זה מרגיש כזה רע?
(דפיקות הלב שלי פתאום צברו תאוצה. עד כאן מה שכתבתי מרגיש לי רגיל. עכשיו יש סעיף ששם נמצאת עיקר הבעיה. לכתוב? לא לכתוב? אולי אשמור למכתב הבא?
'פחדנית!', עונה קול בתוכי, 'להיכנס לאתרים אין לך בעיה. נכון? אז תכתבי ודי!')

3. יש מקומות שברור לי שהם רע גמור ולמרות כל מה שאני אומרת לעצמי אני נמשכת לשם פעם אחרי פעם. זה כיף באותו רגע אבל אוכל אותי אחר כך המון. איך זה ששוב ושוב אני לא מצליחה לעצור את עצמי ולשלוט בזה? שלא לדבר על זה שזה פוגע ברמה התפקודית שלי וגם ברוחניות.
מקווה שלא תשפטי אותי, ועוד יותר שתוכלי לעזור לי.
מנוחי

מילה של גילי:
הפתיעה אותי מנוחי. ממש!
באיזה רטט החזיקה את המכתב. יכולתי לראות בקשה אילמת בעיניה לרחמים. אולי יותר תחנונים להבנה.
אולי בקשה שאסלח לה, אבל על מה?
מענין אם זה קשור לבייביסיטרים שלה אצלי.
אחכה לערב, לפתוח כשאהיה בפניות.