העץ שלי.

איננו.
יער בלילה מפחיד אותי.
אבל כשאני יודעת שביער הזה אולי מחכה לי העץ שלי, אני בכל זאת נכנסת אליו. בצעדים מהוססים, צעד אחרי צעד. קול הפסיעות החרישיות שלי מתערבב עם המחשבות שטסות לי בראש – "אולי עקרו אותו? אולי כולו נבל? אולי, אולי הוא לא כאן כבר?." אני משתיקה את הקולות, ממשיכה לפסוע. לאט לאט. מסיטה ענפים שעומדים לי בדרך. מביטה על עצים שנבלו ופרחו מחדש.
ואז אני רואה אותו. מתנשא מולי לגובה עוצמתי, כמו שהיה תמיד. שחור כמו הלילה. עץ האלה שלי.

את עץ האלה מצאתי לפני המון שנים, כשאחי הגדול עוד היה לוקח אותי לטיולים ביער.
כבר ממבט ראשון אהבתי אותו, הענפים, הגזע, השורשים, הגודל. הוא היה עוצמתי, ויפהפה. הלכתי אליו כל יום אחרי בית הספר, לבקר אותו, לדבר אתו, להיות אתו.
הייתה לי גומחה קטנה ונוחה לשבת שם, על העץ, להניח ראש על גזע. להרפות.

ביחד עם תהליך הגדילה שלי, גדל גם העץ, הצמיח עוד ענפים, עוד עלים. אהבתי להסתכל עליו בדקדוק כל פעם, לבדוק מה חדש אתו… לספר לו מה חדש איתי. הוא היה העולם שלי. הייתי שבויה בקסמו.
עכשיו אני פה. מולו. כבר שנה וחצי שלא באתי לבקר את העץ שלי. שנה וחצי של נתק ממנו. מהעולם.

דמעה בודדת זולגת על פניי. "שלום עץ. התגעגעתי." אני קורסת לידו. מלטפת את הגזע שלו, שנשאר יציב כל כך כמו פעם. מתמוגגת בדמעותיי , דמעות של התרגשות, על פגישה מחדש. על נתק שנגזר עלי ועכשיו בוטל.
הרוח מלטפת אותי, נעימה. העצים סביבי נעים קלות בקצבה. אני מאושרת.
ראשי מונח על הגזע, בדיוק כמו פעם, ואני נושמת באיטיות את אוויר הלילה הצלול, את העצים. את הטבע. מבעד לענפים על רקע החושך מבליחה קרן אור לבנה, הירח קורץ לי, מזכיר לי את קיומו. אני מחייכת אליו.

שעתיים אני פה. אני, והעץ שלי. אחד עם השני. הרוח נעימה לנו. זה כיף.
כשאני חוזרת לבית בסופו של דבר, כולם כבר ישנים, אני מתארגנת לשינה בזריזות, נשכבת במיטה, ונרדמת, עם חיוך ענק על פניי.

בלילה למחרת אני באה שוב. הפעם אין רוח נעימה, חם לי. ענפים מתפצפצים מתחת לסנדלים שלי, בזמן שאני ממהרת לעץ האלה. הוא פה. מחכה. עומד. ושוב אני נשכבת לידו, מניחה ראש, נחה.

אני הולכת משם אחרי חצי שעה, חם לי מאוד, היער כולו עומד. העצים נראים לי יבשים מאתמול, תחושה רעה בלב שלי.

חוזרת לבית, מתארגנת לשינה. כשאני במיטה, אני נזכרת שלא נפרדתי ממנו, לא אמרתי לו שלום. ומחר אני לא אוכל ללכת לראות אותו כי לא אהיה בבית. משהו מציק לי. אני מחליטה ללכת שוב ליער. להיפרד מהעץ. קמה בחופזה, שמה עלי בגד כלשהו בזריזות ויוצאת לעץ שלי.

כשאני מולו, התחושה הרעה שלי מתעצמת. אני מסתכלת עליו, שואלת אותו מה קרה שככה אני מפחדת? אין לי תשובה. אני נפרדת ממנו ומסתובבת בלב כבד. חוזרת לבית. נכנסת למיטה. ונרדמת.

אני קמה לקול צעקות של אחותי, המון בהלה סביבי, אורות אדומים מהבהבים על קירות הבית, וסירנות מייללות בחוץ. מרימה זינוק מהמיטה, ורצה סתורת שיער לחדר של ההורים לברר מה קורה פה.
"שריפה ענקית פרצה ביער, היא כבר כמעט פה, תארזי מהר מה שאת יכולה, אנחנו עוזבים בדקות הקרובות את הבית ולא בטוח שיהיה לנו לאן לחזור" , אמא חסרת נשימה, מארגנת מזוודות בזריזות. הכל בלאגן סביבי. רעש. המולה. אני מנותקת. הלומה. שריפה ביער! העץ שלי, מה אתו?

משאית צופרת לנו בחוץ, כבאים צועקים להתפנות מהבתים. אנחנו יוצאים, נפרדים מהבית שלנו, אולי זאת פעם אחרונה שאנחנו רואים אותו. ועולים למשאית.

להבות משתוללות ביער, אוכלות כל חלקה. צבעים מתערבלים לי מול העיניים, אדום. כתום. צהוב. שחור. פחד. משאית ההובלה דוהרת משם, מנסה להרחיק אותנו כמה שיותר מהר מהאזור. הכבאים איבדו שליטה כבר מזמן וכל דקה מיותרת עלולה להיות אסון. אני שותקת. אפילו לא בוכה. בוהה באש הזו. שהורסת הכל. שהרגה לי את כל החלומות.

אנחנו עוצרים ביישוב רחוק, אצל אחי הנשוי, נוחתים אצלו בבית בלי התרעה מראש.
אני מסוחררת. מזוודות מוצאות מתא המטען ברעש, חפצים נגררים, כל מה שהספקנו לחלץ מהבית שלנו לפני שהלהבות יגיעו אליו. אחים שלי מדברים בקולי קולות, צועקים אחד לשני, אבא מפקח על העבודה, אמא מארגנת את הקטנים. ואני, אני עדיין שותקת.

כשהשקט מגיע סוף סוף, ואני יושבת על הנדנדה בחוץ, מגיעות לי הדמעות, אחת אחרי השנייה, מטפטפות על הפנים, על הבגדים.
האכזבה הזאת. הכאב האיום הזה שמפלח לי את הלב והמחשבה שצדקתי בתחושות שלי, זה מחרפן אותי.

יד מונחת לי על הכתף. אחי הגדול מתיישב לידי, כוס מים בידו השנייה. "רוצה לספר לי מה יושב לך על הלב?" . אני מסתכלת עליו בעצב. הוא מוחה לי דמעה. מתמצתת לו בקצרה סיפור ארוך על עץ, על אהבה, על פרידה, חזרה, על שריפה.
הוא נאנח, נותן לי הבטחה על נסיעה לשם, ברגע שיתנו אישור להתקרב לאזור. אני מחייכת אליו בתודה. הולכת לנסות לישון. יש זריחה באופק, בוקר חדש עלה. ובלב תקווה שאולי העץ שלי, שרד.

יומיים אחר כך אנחנו עוברים לדירה זמנית, הבית שלנו נשרף כליל, ועד שישפצו אותו מחדש אנחנו נהיה בדירה ההיא. כואב לי על הבית האהוב שלי שנעלם. אבל הכאב שלי על העץ עמוק יותר. נוגע לי במקום פנימי שאני לא מצליחה להסביר אפילו לעצמי. אולי בגלל הנתק הארוך ממנו. אולי כי אני מעדיפה להתחמק ממחשבות על בית שרוף. מעדיפה להתאבל על עץ. על מקום שהיה רק שלי ואולי נעלם.
שבוע עובר, ואז ניתן האישור להיכנס ליער. אני ואחי ברכב. נוסעים לשם במהירות, תקווה מפרפרת לי בלב. ייאוש מנסה להוריד אותה. אני לא נותנת לו לנצח. אנחנו מגיעים ליער. או – למה שהיה פעם יער.
גזעים כרותים. זה מה שאני רואה מול העיניים. המוני גזעים כרותים. עדות אילמת ליער השופע שהיה שם עד לפני שבוע. ונעלם.
אחי מנסה להסביר שכרתו את זה לצורך ביטחון, אני לא מקשיבה לו. רצה למקום של האלה שלי, מגיעה טרופת נשימה. אין אלה מולי. יש חתיכת גזע, קטנה. שחורה ומפויחת.

נהמה מתפרצת ממני. שאגה חייתית.
אחי רץ אלי. מחבק אותי.
אני דוממת. בוהה בעיניים קרועות במה שרואה מולי.
שקט עוטף את הכל. דמעה זולגת מעין.
עץ האלה שלי – איננו.