המשך לממלכה במבחן של שואפת לשלמות/4

זה פרק אחרון בינתיים, ואין לסיפור הזה סוף…
"הנוף יפה." העיר דיירן.
"כן." החזיר מהללאל בחביבות. "יפה מאוד, הנוף. אתה יודע את מה הוא מזכיר לי?" הוא לא חיכה לתשובה. "את השנים שבהן חייתי בהרי האנשוג… הנוף מאוד דומה."
זיק בוחן, מופתע וחרד, התקבע בעיניו האפורות של דיירן, שדמו באופן שלא מצא בעיניו של מהללאל – לעיניו שלו. "נוף שנשקף מהר אינו דומה לנוף שנשקף ממישור." חיווה דיירן את דעתו.
מהללאל משך בכתפיו באדישות מדומה. "מי כמוני יודע שאתה צודק." אמר, "אבל בכל זאת משהו מזכיר את אותם מראות… כנראה שזה סתם דמיון אקראי, הרי אנחנו רחוקים מהרי האנשוג מאות טראדים."

דיירן בלע את רוקו. "כנראה שאתה צודק, מעלתך." הוא אמר. "הגיע הזמן לעצור לארוחת צהריים, הלא כן?"
לא ממש, ובהמשך הדרך יכול מהללאל להבחין בפיסת אדמה מוצלת ונעימה תחת העצים, שבוודאי לא נעלמה מעיניו החדות של דיירן.
ואם כך, הרי דיירן ניסה, פשוט, לשנות את נושא השיחה.

מהללאל בוהה בהרים שמשמאל ופס חום דהה שנשקף למרגלות הרכס לוכד את מבטו.
ביצת האספירה, כמה קל ופשוט לזהות.
ואם כך, דיירן הוא בוגד.
והוא חייב לברוח במהירות.
מהללאל מעולם לא היה חזק בגיאוגרפיה, ולמרות זאת הוא זוכר היטב כי רכס האנשוג מסמן את הגבול המזרחי בין כוזר החדשה לישנה.
הם מתקרבים אליו, כלומר – לגבול. להערכתו הזהירה של מהללאל הם עשויים להגיע אליו תוך שמונה שעות רכיבה, והיום הזה עשוי לארוך עוד חמש שעות.
כלומר – היום הוא הזמן האחרון לברוח. היום. או יותר נכון – הלילה.

///
המסלול היה מתוכנן בקפידה. הזמנים, המקומות, כך שלא יעברו בערים גדולות מדיי בהן יש אפשרות שבני אצולה רמי דרג יזהו את בני משפחת המלוכה, ולא בכפרים קטנים מדיי, כדי שלא ליצור התעניינות סביב ה'אורחים' החדשים שהגיעו לכפר.
דבר אחד הוא לא יכול היה לצפות מראש – את טפיפות הפרסות שהעירו אותו בבוקר, מספרות על האחד משני הדברים – מלחמה קרבה, או שיירה מלכותית.

מאוים, משך פנרס את עצמו מהמיטה אל החלון, פרצופו נתקל ישירות בעיניו התכולות, המחייכות, של יוסף דיאלידאן.
עשר שנים לא ראה אותו – והוא לא השתנה הרבה. נראה צעיר, רוכב על סוסו הצחור בביטחון, מחייך חיוך שובה לב, ומעורר בלבו של פנרס את הרגשות שחש באותם רגעים על המניאר, הנבל הגדול ביותר מצד אחד, והנהר השוצף מצד שני.
אלא שכעת אין לו אפילו איש אחד מאחוריו, אפילו מישהו אחד שצריך לחזק, להשמיע באזניו מילות עידוד, רק ילד חמד קטן שנם את שנתו במלאכיות.
נסער נסוג פנרס לתוך החדר.

יוסף דיאלידאן בעיר, ומן הסתם עוד כל מיני בני אצולה וחברי פמליה.
והוא, פנרס, אמור לצאת מן העיר היום בצהריים.
מה עושים?
מי שרוצה להמשיך – אני מוכנה להעביר לה את השרביט.
יש לי עוד רעיונות להמשך, אבל התייבשתי. אולי אמשיך אחר כך.