המחסן של בת עין /8

סרדיניה

לפרק הקודם

בקול תרועות ובשבח והודיה חזר המחסן ופתח דלתותיו האבקות (איזה כיף להמציא סתם מילים) בשמחה ובששון, והנה לפנינו פרק נוסף בסדרת העליצות הששה.

ואיך אפשר שלא לדבר על סוכעס. הנה כמה בעיות שליקטתי בחג שהדגש בו היא על שמחה:

איזה קשה זה כשבין הסוכה והבית מפרידים כמה מטרים לא מבוטלים שיש לגמוא בכל פעם כשרוצים לגמוע כוס מים. פרויקט אדיר ממדים להוריד את האוכל אל הסוכה. תמיד מתוארת האמא יורדת אינספור מדרגות ובידיה סיר מהביל, עד שהגיעה לסוכה הוא כבר מתקרר, מניחים, רוצים להגיש, והופ – שכחנו כף הגשה… אם חסר לאחד הנוכחים מזלג, אז או שישאר רעב, או שילך להביא לו וכשיחזור הסעודה כבר תגמר… אנשים מעדיפים להישאר צמאים מאשר לעלות מאה וחמישים מדרגות ולרדת אותן לאחר מכן…
שפר גורלם של בעלי המרפסות, שסוכתם נמצאת במרחק פסיעה, בדרך כלל יוצאת מהסלון. הבעיה היא שבדרך כלל המרפסות האלו קטנות עד כדי קוטן, וכשיש משתתפים רבים אז מניחים שולחן שראשו בקוטב הזה וזנבו בקוטב הזה, הגברים תחת סוכת השמים והנשים בתוך הבית. זה נראה מאוד מקורי…
אחת הבעיות, בה' הידיעה, היא גודלה של הסוכה, שבדרך כלל לא עולה על מינימום, מה שמצמצם את מרחב המחיה של השוהים גם הוא לכדי מינימום. לעיתים מדובר בלוגיסטיקה מורכבת במיוחד כאשר מתארגנת המשפחה לנטילת ידיים. מחשבים במדויק מי יוצא ומי נכנס על מנת שכולם בסופו של תהליך יהיו ישובים. ברוב הפעמים מעמידים את הכסאות ונראה שיש מקום לכולם, ואז מסתבר שכיסא צריך גם לנוע קדימה ואחורה… על מעבר בין המושבים אין על מה לדבר, מהרגע שישבת אסור לך לקום עד סופה של הסעודה, שמזכירה סרדיניה (מושג חדש שהמצאתי בזה הרגע ומבטא בלא מילים את ההרגשה כולה…). בוחרים תורן, נציג המשפחה, זה שיושב ליד הדלת, והוא היחיד שיש לו רשות לקום ולבצע הכנסה והוצאה לכיסא שלו…

סוכות שכנות זה בכלל תחום בעייתי, שלצופים מן הצד הוא משעשע במיוחד… ידועה הבדיחה על השכנים ששמעו את השכנים בתליית הקישוטים "בוא נתלה את הרבי באמצע"… יודעים מתי הם עשו קידוש ומה דעתם על האוכל של האמא, כמה צפוף וכמה יש מלח, וכשמתחילים את השירה בציבור המשימה הופכת עוד יותר למסובכת, כאשר סלסולים מתפתלים לתוך סלסולים…

אחד הדברים הטובים שיש בחב"ד הוא העניין שלא ישנים בסוכה, ומה יותר ממחיש את הענין מהבדיחה הידועה (אני שמעתי אותה מהרב ליאור גלזר, ואין כמו להביא גאולה לעולם) שכמה טוב שהחב"דניקים לא ישנים בסוכה, אחרת היית רואה באמצע הרחוב חב"דניקים עם ערמת פיג'מות "אחי, כבר ישנת היום? כנס, כנס"… מי לא ישן?? שינה!!

רק מנסה לדמיין את הנעגל ואסער שנבעט ונשפך בחוסר שימת לב, ועכשיו כל הנמים מתחילים לשחות קמעה. איזה בלאגן זה לסיים סעודה ולהתחיל להביא מזרונים… ומה עם החתולות ששורצות הלוך ושרץ כבתוך שלהן בחצר דרך קבע? מבחינתם אנו פלשנו לשטחן הפרטי. אז אין להן בעיה לעשות הכנסת אורחים, אבל הן לא רואות כל סיבה להעלם מהזירה המסקרנת…

עוד משהו יפה אצל חב"ד – שלא מקשטים את הסוכה. איך, איך אני אסביר למתוקי שהקישקוש המעניין מאוד שלו לא כל כך מזכיר שבעה אושפיזין, ואם כבר לתלות אותו, אז למה דווקא במרכז?! לפרסם את הנס?????
הקטע המצחיק ביותר הוא שאנשים מתיישבים בסוכה וצווארם נתפס מרוב הבטה למעלה, לוודא שהם מסוככים בסכך ולא בבטון…
אבל אין ספק, חג סוכות הוא חג דיאטטי למדי. אין מצב שבו מנסים להגניב איזה שהוא נתח, להעלים פרוסה או שתיים או לבצע 'טועמי החיים' באלגנטיות. כל דבר צריך לאכול בצורה ציבורית ומהוגנת בחוק, ואם אכלת אין סיכוי שפספסו אותך… מה שברוב הפעמים מוציא את החשק כולו מן האכילה האגבית, ומי שמרויח מכך, (חוץ מן האמא שחסה על מאכליה) הוא כמובן המשקל….