החיים אחרי המוות/17

לצייר את החיים

"מי ששומע אותי" הלוואי שיש פה אחד כזה "לוקח את יד ימין ולוקח את יד שמאל" אמרתי בדרמתיות "מקרב ו… מוחא כפיים לכל הילדים המקסימים שאספו בזריזות את כל המשחקים!" הד מחיאות כפיים נשמע. נו, כנראה שיש מי ששמע אותי.
"די זה כואב לי!" קטטה התפתחה והגיעה לאלימות "שמולי!" אני מרימה את הטון "בקייטנה שלנו לא מרימים יד על החבר! אני מרשה להרים את היד רק כדי לנופף – ש ל ו ם !" וכדי להדגים לו אני מניפה את היד מצד אל צד. שיבין למה אני מתכוונת. "בקייטנה שלנו מתנהגים רק באהבת ישראל!" אני מבהירה לו.
אחח. שיהיה בריא שמולי הזה. עושה שטויות כאלה, שאני תוהה איך זה שהוא בן להורים עדינים ואצילים. יעבור לו מתישהו. אני מקווה.
תפילה בוקעת מהתשב"ר שלי בקייטנה. הקירות רועדים וכמעט מטים ליפול.
נט"י וארוחת בוקר רגועה (יחסית), פטפוט משותף עם המדריכות על ענייני דיומא.
ברכת המזון עם הרבה כוונות של ילדים, ואמות הסיפים נעים בחוזקה.
שעת 'משחק חופשי' נפתחת בהתלהבות.
מסתכלת על כל הילדים לראות שהכל בסדר.
רגע, מה קרה לשמולי? לאן נעלם הילד התוסס שאני מכירה? ניגשתי אליו "שמולי, מה קרה?" שאלתי בדאגה. מי זה שהרביץ לו עכשיו?
לפעמים אני מרגישה גננת בקייטנה. (שלא נדבר על הקריאות הקולניות – "הגננת..") הלוווו ילדים! אני מדריכה. לא גננת. את המריבות תשאירו לגן. לא שהם נשמעים לתחינה הפנימית שלי, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת.
שמולי שתק.
"שמולי, אני רוצה לדבר איתך. מה קרה?" הסתכלתי לו בעיניים.
"אני רוצה את אבא שלי…" אמר בערגה.
'גם אני'. כמעט ואמרתי.
'תפרידי רבקי. יש אותו ויש אותך'.
"כן?" שאלתי "אתה מתגעגע לאבא?" כי גם אני ממש מתגעגעת לאבא שלי.
קיבלתי הנהון של ילדון בן חמש. מסכן. רוצה באמצע היום את אבא…
"אבא עוד מעט יבוא לקחת אותך" או שהפעם זו תהיה אמא. את זה אני כבר לא יודעת. מה שבטוח זה שתיפגש עם אבא בשעות הקרובות.
'מה שלא יקרה איתך רבקי' שמעתי קול בתוכי.
אבא יבוא. זה בטוח. השאלה היא רק מתי. הרגע? או בעוד כמה שעות? ימים? חודשים? שנים?
שמולי לא ממש נרגע. כי גם אני לא.
"היום אנחנו נעשה בקייטנה הרבה דברים חוויתיים, ועד שאבא יחזור אתה תהנה איתנו… בוא תצייר ציור לאבא!" שכנעתי אותו.
"אני אצייר את הציור הכי יפה לאבא!" אמר כשכולו דבוק במטרה וניגש לעמדת הציורים.

כן. אבא עוד יבוא. אני בטוחה.
ובינתיים,
אני מציירת ציור.
ציור של החיים. הוא צבוע בכל מיני צבעים. חלקו בשחור לבן, רמז לתקופות האפלות בחיי, וחלקו פורח וצבעוני החלק שמתעקש לחיות ולפרוח למרות הכל.

אני בונה את עצמי מתוך הקושי. וכשאבא יבוא, הוא יכיר את רבקי שלו אחרת, כשהיא גדולה, בנויה וחזקה. יהיה לאבא ציור הכי יפה שהוא יתגאה בו. רבקי שלו, גדלה ונהיתה לאדם אחר משהכיר, וזה הציור הכי יפה שאפשר לתת לאבא.
אחחח. אני כל כך מחכה לרגע הזה. הרגע שבו נסתכל על הגלות כהיסטוריה ישנה ורחוקה, ונהיה עמוק בגאולה.
יש לך בחירה, רבקי.
תבחרי. תציירי ותגדלי מכל זה. כדי שכשאבא יבוא תוכלי להראות לו את הציור שלך.
תציירי. וכשהציור יהיה מוכן, אבא שלך יבוא.
כן, כי גם את שמולי אבא שלו בא לקחת אותו בסוף היום מהקייטנה.
"שלום, שמולי?!" חיפש אביו את בנו בין כולם.
"אבאאא!" צהל לקראתו שמולי "אבא ציירתי לך ציור!" הודיע בחדווה והציג לו באושר את הציור.
"וואוו שמולי! איזה יופי! את זה ציירת בקייטנה?! כל הכבוד! איזה ציור מעניין ציירת לי" ליטף את לחיו הקטנה בחיבה.
'וואוו רבקי! איזה יופי! כמה השתנת בגלות, מאז שהלכתי… כל הכבוד! איזו ילדה גדולה ונפלאה יש לי! אני גאה בך'.
כן. זה מה שאבא יגיד לי. אני בטוחה.