הדרך אל עצמי/2

בדרך המלך

השנה התחלתי ברגל ימין. פעם ראשונה שטסתי לרבי. כמה דיברתי על זה עם רבקי המשפיעה שלי. טחנו את הנושא מכל הכיוונים, הגשמיים והרוחניים. איפה אשן? איפה אוכל? איך אנצל כל רגע?

לא האמנתי שאעשה את זה::
לטוס ולהשאיר את רבקי בארץ?! נכון יש טלפון, אבל עדיין… ביום שנחתתי הגעתי עם המזוודות ישר ל 770. עמדתי בפלאז'ה המומה. מלא מזוודות מפוזרות ברחבי הפלאז'ה. בנות מדברות, מתחבקות, מתרגשות ואני פשוט עומדת ומביטה. עוד לא חלק מהתמונה.

לפתע אני שומעת קול מוכר. אני מסתובבת, לא עוברת שניה ואני מוצאת עצמי מחובקת עם חני מכיתה י', שנה מעלי. זה היה כ"כ מחמם בתוך הבילבול וחוסר ההתמצאות. רחוק מהבית, גם משהי כמו חני זה מרגיש כמו אחות. חני שאלה "איפה את אוכלת? ישנה?" "אש"ל" עניתי.

"בואי איתי" כך חני. נגררתי אחריה לאן שצריך עוד עייפה מהטיסה ובסוף מצאתי את עצמי בדירה של חני, באחת המיטות בחדרה. אין לי מושג איך היא סידרה את זה. "וואו חני, אין לי מילים" אמרתי. "זה בסדר" ביטלה חני את דברי בתנועת יד "כשתהי ותיקה, אני בטוחה שתנהגי בדיוק כמוני". "את מדהימה" לחשתי. חני הביטה בשעונה "עוד 10 דקות מנחה. את באה?" "בטח" עניתי ורצתי איתה לתפילה הראשונה ב770.
ר"ה הגיע, הייתי בהלם מהצפיפות. בתפילת ערבית מצאתי את עצמי עם רגל אחת באוויר, מנסה לפלס את דרכה לכיוון הריצפה ללא הצלחה. רבקי הכינה אותי לזה, אבל לא חשבתי שזה אמיתי לגמרי!

באחד מעשי"ת התקשרתי לרבקי
מתוסכלת "די! אני רוצה לחזור! רע לי פה". "תמקדי. מה קשה לך?" קולה של רבקי מרגיע. "צפוף, דחוס ועם כל זה אני בודדה. תשרי זה לא בשבילי". "את צודקת" הפטירה רבקה. "לזה לא ציפיתי" אמרתי מופתעת. "את מתארת כ"כ מדויק את מה שאני הרגשתי בתשרי הראשון שלי. מה דעתך לגשת למשהי אפילו שאת לא מכירה ולהציע לה ללמוד איתך חברותא? זה מאוד מקובל בתשרי". "את רצינית?" שאלתי. "לגמרי, תנסי". "אוקי" לא הבנתי מאיפה זה יצא לי,
'מה אוקי?!'.
עוד באותו יום ניגשתי למשהי שלא הכרתי (לא יאומן!)
דבורה לאה.
למדנו יחד מאמר ליום כיפור ומאז כל התשרי שמרנו על קשר. זה מאוד עזר לי. דיברתי איתה הרבה וממש הרמנו אחת את השניה. ימי סוכות עברו עלי בהתעלות
ובשמחת תורה

הייתי באורות! ב"ה. ביום של הטיסה חזור התקשרתי לרבקי ואמרתי לה "תודה על הדחיפה לטוס לתשרי. זה ממש חודש שהוא מתנה!"