והפעם: דימוי גוף
הקדמה: הכותבת אינה רופאה. כל שינוי בתזונה או פעילות גופנית מצריכה ייעוץ של איש מקצוע.
אחח, אין כמו תחילת שנה.
אין כמו להביט במחברות החדשות שרק מחכות שאסכם בהן את החומר הנלמד (או אשרבט בהן צורות גאומטריות ושאינן, ואקפל את צדדי הדף לאזני חמור).
אין כמו לעטוף בניילון שקוף את החוברות והספרים החדשים (כע, פשוט כל הספרים שלי הם בהשאלה ממושקא שהשביעה אותי שבועה חמורה לא להרוס לה את הספרים כי היא שומרת אותם כנראה לצאצאים שלה, אז הייתי חייבת לעטוף את הכל שלא יתלכלך מבחוץ או משהו כזה).
אין כמו לסדר מחדש את הקלמר ולאבזר אותו בשלל מכשירי הכתיבה ("שלל" עלק. עט פיילוט ומחק. הקשר ביניהם הוא כמו הקשר בין צמד המילים "בגרות בספורט". אגב מחק הוא בכלל לא מכשיר כתיבה, כך ששלל מכשירי הכתיבה שלי כוללים עט פיילוט בודד).
אין כמו לגהץ את חולצת התלבושת ולערוך מדידה קצרה של הקולקציה הנהדרת שתלווה אותי במהלך כל השנה (קולקציה נהדרת בהחלט אם הקונספט הוא גלות ושעבוד)
.
עכשיו, אהממ, בנוגע לדוגמה האחרונה שלי. כן, זאת עם המדידה של החולצה.
קרה לכן פעם שאתן מנסות לסגור את הכפתורים ו.. זה לא ממש הולך?
כאילו, בואו נדייק. קרה לכן פעם שקניתם בתחילת החופש חולצת תלבושת חדשה ואחרי שבועיים היא פשוט לא מתאימה למידה שלכן?
אני אגיד לכן מה.. פשוט לי זה קרה די עכשיו.
אוי זה נורא ואיום. תחושת חוסר אונים.
הכפתורים ממאנים להיסגר. לא משנה כמה אני לוחצת, זה פשוט לא עוזר. בחיים זה לא קרה לי. איך ממשיכים מכאן הלאה?!
.
מה קרה לגזרה שלי? איך לא שמתי לב שפתאום ההיקף שלי התרחב? מה קרה בחודשיים האלה??
תחושה מוזרה.
קודם כל מוזר מאוד להסתכל במראה ולקלוט שצצו להם כמה סנטימטרים ברוחב שלי שלא היו קיימים לפני כן.
דבר שני, איך מחזירים את המצב לקדמותו???
.
הלכתי לשאול את עצת המאסטרית בתחום- מושקא.
קודם כל היו לה כמה חולצות טובות במידה יותר גדולה, ככה שהיא הצילה אותי. אבל אחרי שהיא עזרה לי טכנית, מושקא התחילה לשפוך את הלב בכל מה שקשור להשמנה.
"תארי לך שאת אוכלת ארוחה" התחילה מושקא להסביר. "וזה לגיטימי לאנשים מלאים לאכול ארוחה. גם הם רעבים. שומן לא אומר שהקיבה שלך מלאה, בן אדם רעב צריך לאכול".
"ואז" המשיכה מושקא, "את יודעת שאם את אוכלת קצת ונשארת רעבה, את מרגישה כמו פליטת מלחמה אומללה שנאבקת בתחושת רעב, ואם אכלת ושבעת, את ממש לא מברכת ומוקירת תודה על זה, אלא רק עסוקה בלחשוב עד כמה את טיפשה ולמה הקיבה שלך עכשיו מלאה".
"אז את מנסה לעשות כל מיני סוגים של ספורט" פירטה מושקא. "פילאטיס, זומבה, יוגה, ריצה, משקולות ואפילו שחייה. אבל קשה להתמיד בזה, וכמובן שקשה לעשות ספורט כשאת אוכלת ארוחה ממוצעת ורוצה להוריד את כל הקלוריות שהיא הכניסה לך".
.
וואו. בחיים לא חשבתי שככה אחותי מרגישה.
בחיים לא חשבתי שכשחברות מהכיתה או נשים מבית הכנסת מדברות על שומן ומשקל, הן חוות תחושה כזאת בכל פעם שהן נכנסות לחנות בגדים ועומדות אומללות מול חלקם, שלא נכנסים עליהן פיזית, או שהן עורכות לעצמן דיאלוג ארוך לפני כל ארוחה, כמו שמושקא פירטה.
"רגע, אז מה את מתכוונת לעשות?" שאלתי את מושקא.
"בנוגע למה?"
"לשומן כמובן".
"אה" השיבה לי באדישות. "הבנתי שצריך להפסיק לחיות בסרט שאני צריכה להיות דקיקה ורזה, ואני יכולה לחיות בשלום עם כמה מידות מעל".
"אבל…" ניסיתי לענות
"תמיד יהיה אבל. נכון שאנשים לוקחים את זה כמשהו פחות יפה, אבל זה ממש לא עניינים. נכון שיש לי קושי בצניעות בגלל זה, וקשה לי להיכנס לכל בגד שאני רואה בחנות, אבל ברוך ה' לא חסרים לי בגדים מהארון. נכון שאסתטית זה נראה פחות יפה, אבל אני לומדת לאהוב את עצמי למרות שאני לא מושלמת".
"דייייי מושקא את מתכוונת שאני אחיה עם הכרס הזאת שצמחה לי בחודשיים האלה?? חשבתי שתעזרי לי!!!"
"תנשמי מה יש לך, אל תפריזי בארוחות, אבל מצד שני לעולם אל תרעיבי את עצמך. תשתי מספיק מים, תקפידי על פעילות גופנית ותורידי ממתקים ומאכלים נוטפי שמן מהתפריט. וכמובן- אל תהיי אובססיבית על המשקל שלך. לעולם לעולם לא!! תזכרי, לנשים אסור לגלות שלושה סוגי מספרים: הגיל שלהן, המשכורת שלהן והמשקל שלהן".
הממ, זה טיפ מעניין לחיים.
כאילו, גם כל השאר. אבל התכוונתי במיוחד לטיפ האחרון.
.
"ו.. מה עם ליבי? גם עליה היית אומרת שתרגיש טוב עם עצמה?"
ליבי זאת דודה שלנו, שניחנה במידות גדולות במיוחד. אחרי שנים של נסיונות כושלים שכללו דיאטות ללא פחמימות, ללא שומנים, ללא מתוקים וללא אוכלים (סתם, נו) היא פשוט נכנעה ועברה לניתוח קיצור קיבה. כמו שזה נשמע.
"תנסי רגע להיות במקום של ליבי, היא לא הייתה מלאונת. הייתה לה מחלת השמנה. באוטובוס היא הייתה תופסת שתי כיסאות במקום אחד, במטוס שלא נדבר על זה אפילו.. אם היא הייתה רוצה שמלת שבת מיוחדת, היא הייתה צריכה לתפור אחת כזאת. כל עליה במדרגות נתנה לה את התחושה שהיא רצה עכשיו כמה קילומטרים, וארוחת ערב סטנדרטית לא הייתה משביעה אותה. לליבי הייתה מחלה ואחרי דין ודברים היא החליטה לעשות ניתוח ששיפר לה את איכות החיים".
"אה" אמרתי כמו טיפשה. (אולי באמת טיפשה..)
"לנו, כמו רוב בני האדם, ברוך ה' אין מחלה כזאת. רק צריך לזכור לא לאכול כמו בהמות, סליחה על הביטוי או לשבת כמו בטטות, שוב סליחה על הביטוי. לאכול נכון ולזוז נכון. זה שם המשחק".
"ולא לחשוב שכולן צריכות להיות דקיקות ורזות" השלמתי אותה.
"כמובן" אמרה מושקא.
"אחרי הכל, נולדנו בשביל עבודת המידות".
? ? (קריצה קריצה).
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
13 תגובות
הסוף חונק ?
אין על הכתיבה שלך, היא כזו זורמת וקלילה!!!!
אני לא ממש הזדהיתי… אני ממש רזה, ותמיד המשפחה המורחבת בודקים אם אני אוכלת… (כן זה ממש מציק)
בכל מקרה, אהבתי!
אוהבת את הבלוג הזה
כל פעם שאני פותחת את האתר אני בודקת אם יצא הבלוג הזה!!
אלופהה תמשיכיי
מה קורה שותפותת?
איך המרגש יום לפני ביצפר?
או במקרה שלנו ביום השני בבצ'פר?
מה את מקדימה את זמננו??
סתאם למה ככה??
ביצפר זה דבר אחלה
(עעד שנמאס…?)
??
חחחחח מוצלחח??
הילייייי!!!!!!! אלופה אחת את כותבת כזה זורם !!!! ?
זהו? נגמר הבלוג??
כן אני כל יום בערך על שותפות ואת לא מעלה מחכהההההה לזה ברמות
תפתעי אותנו במשהו אה !?!
הי הילי, מה עם הבלוג המהמם שלך?
הוא ממש חסר..
הילייייי
מה עם הבלוג המטריף הזההההה???
קודם כל רק עכשיו קראתי את הפרק הזה וצחקתי בקוללל
"תזכרי, לנשים אסור לגלות שלושה סוגי מספרים: הגיל שלהן, המשכורת שלהן והמשקל שלהן". קרעעעע אותייי!!!
אין על הכתיבה הזורמת מהממת וכיפית שלךךךך מחכה כבר, כמה אפשר לייבש את המעריצותתתת!!! אוהבתתת