גחלים לוחשות /12

מאז שכתבתי לה, הכל כאילו זורם כרגיל. האצבעות שלי מתורגלות ללחוץ במקומות הנכונים. לרפרף על סרטונים, להגיב להודעות.

אבל בנתיים, עד שהיא תענה, המחשבות כאילו נכנסו לתוך בועה.

בועה ריקה כזו, שמזמזמת לי מילים שרוצות לשדר רוגע. לא מצליחות.

עשית את ההשתדלות שלך, ועכשיו תני לעצמך להשתחרר. יש לך עוד קצת זמן להנות מהספק. תנצלי אותו.

אני מגיעה להחלטה שזו מסקנה נבונה. גם אם לא, אין למצפון שלי מידי ברירה. דוחקת אותו לפינה, שיחשוב קצת עם עצמו. יפסיק להפריע.

אם הייתי יכולה לדמות את המצפון שלי למשהו, הייתי בוחרת ים.

גלים שעולים ויורדים.

רוב הזמן בשפל.

אין לו ברירה. זה מזג האוויר, בתקופה הזו.

פעמים נדירות יש גאות, שמציפה בחרטה.

מנסה לכבות את האש שבוערת בי.

לא מצליחה.

המחשבות שלי מצליחות לעצבן אותי. אין לי כוח להרהורים על מצפון, וחרטה.

שולחת מחשבות הצידה, מתרכזת בבדיחה שעלתה על מסך.

חצי גיחוך נמלט ממני.

מרגישה כאילו ממלאים גרגירי חצץ את הפה שלי.

ריח מלוח נצרב באפי.

ולא שוב דמעות. לא שוב.

מה הקשר? למה עכשיו?

"מה נשמע רבקי? סליחה שלא עניתי עד עכשיו. מתאים לך עוד חצי שעה?"

התראה שקופצת גורמת ללב שלי לנתר קצת.

אני מרימה עיניים ממסך ששולח ניצוצות. הכי לא צפוי. ודווקא עכשיו. מנגבת דמעות.

"האמת שכן, אשמח. תודה, המורה!"

שולחת. מכבה טלפון. נותנת למחשבות לזרום.

מנסה לסדר אותן, לפחות את הדחופות שבהן.

משתדלת לשכוח מראות, ואש אחת, זרה.

מתמקדת במילים שרוצה לומר.

מנסה לחפש הסבר. לעצמי, להכל.