מחייכת חיוך מאולץ
נכנסת לכיתה, זורקת ת'תיק ליד השולחן הקבוע שלי, הולך להיות יום מעפן, אני מרגישה את זה.
נוחתת על הכיסא עייפה, הלכתי לישון אתמול רק בשתיים בלילה… שוב החברה החופרת הזאתי. כמה בן אדם אחד יכול לדבר בשעה?? ואיך זה שתמיד השיחה תיגמר כשאני עצבנית ועייפה ויוצאת ה"חברה הלא מכילה" למרות ששמעתי אותה עכשיו שלוש שעות ומעלה? אוך.. חברות זה לפעמים כזה מתיש..
הו, הנה בנות מתחילות להגיע… חני כבר התיישבה בכיסא שלה אחרי שלום רפוי, גם דבורה לאה נכנסה עם עיניים חצי עצומות. ספר מוכר בידיה. מתמטיקה.
אויששש שיעורי בית במתמטיקה!! אני לא מאמינה!!
אני תופסת את התיק במהירות ומתחילה לחטט במטרה למצוא במהרה את הספר הדרוש.
הידיים שלי נרטבות ואיתן כמה טיפות על החולצה. מה הולך כאן? הבקבוק ניפתח בתוך התיק. אויואבויאויואבויאויואבוי
איזה סיוט! אני מנסה להוציא את הדפים החשובים כשבדרך העיניים שלי נתקלות בשעון הקיר של הכיתה. שמונה ודקותיים. עוד שמונה דקות בדיוק צלצול. והמורה נכנסת. ולא עשיתי שיעורי בית. ובפעם השלישית השבוע. מוציאה במהירות את הספר. רטוברטוברטוב יאווווו!! פותחת בעמוד. חצי ממנו מחוק. נו מילא, אולי ככה אני יוכל לומר שעשיתי ונמחק מהמים. היא לא מאמינה? שתנסה לבדוק בעצמה…
אני מכניסה את הספר בעצבים וסוגרת את הריצ'רצ' בהפגנתיות.
לאניסגרלאניסגרלאניסגר מה ניסגר?? אוףף הדפים הרטובים נתקעו בין התיק לרוכסן. יופי.
איזה כיף להתחיל ככה את הבוקר. גמורה מעייפות. תיק רטוב. בלי שיעורי בית. ותיק תקוע כך שכולם חייבים לראות את כל התכולה המבולגנת והרטובה בתוך. חלום של בוקר.
צלצול. המורה נכנסת. "שייני, סגרי כפתור. זו לא פעם ראשונה שאני מעירה לך השבוע." אני מהנהנת וסוגרת בשתיקה. היא צודקת. אבל מה העצבים. יאללה הכל טוב.
אוףףףףף איזההה בוקקרררר סיוטטטטטטט
הו מאיה הגיעה. אני מחייכת כזה מהמאולצים שלי ואומרת שלום נחמד כמה שיכולה. היא גם מחזירה כמה מהמאולצים שלה ומתיישבת-נוחתת במקום הקבוע שלה. לידי. משהו בה אחר היום. אני בטוחה. אני מתעמקת בה לרגע בזווית שלא תבחין בכך.
ולרגע שוכחת את כל הבוקר המעצבן שלי.
היא… קצת כבויה כזאת.. עצובה אולי? לא.. היא.. היא הכל ביחד. עצובה, מאוכזבת, מדוכדכת, כבויה ועוד שלל הגדרות.
נשאל אותה על זה בהפסקה. אני כותבת לעצמי בראש וחוזרת לבוקר שלי.. והנה גם את ההכתבה שכחתי… אוף.
הפסקה, ואני ניגשת אליה בעדינות. "מה קורה?" היא עונה בסדר רפוי. לאלאלא אני לא קונה את זה. כלום לא בסדר.
"נו מאיה, תעשי טובה מילא תגידי שלא בא לך לספר אבל אל תגידי סתם. כלום לא בסדר, קרה משהו."
"שייני.." היא אומרת ואני רואה קצוות של דמעות בצידי עיניה.
אני לא דוחקת בה. מחכה שתסביר מה קרה.
"גילו אצל אח שלי סרטן"
בוםבוםבוםבום
אני בהלם. לא יודעת מה לומר. לא ציפיתי.
"יש לו סרטן ממש צמוד לעמוד השידרה. עוד טיפה וזה ממש פוגע שם. ואם לא מספיק, אז זה סרטן נדיר מאוד. אחד למיליון."
"בן כמה הוא?" אני שואלת את השאלה הכי לא קשורה בעולם אבל היא בכל זאת עונה.
"הוא בן שבע" כן, זה ההוא שאני רואה אותו מחכה כל בוקר להסעה שלו.
אני בולעת את הדמעות בכוח בכוח. הכי חזק שעשיתי אי פעם. לא לבכות כאן באמצע הכיתה.
התמונה שלו עולה לי, ילד קטן עם תיק גדול, ופרצוף נחוש. עכשיו אותו בלי שיער, שוכב מפותל מכאבים, רק הלב עוד פועם. לא לא לא לא לא זה פשוט לא מסתדר.
נגמרה ההפסקה. אני בכיסא שלי, עדיין המומה.
המורה מחלקת הכתבות. ופתאום.. פתאום זה כל כך לא נורא. פתאום התיק הרטוב שלי לא מפריע לי. גם העייפות כבר לא מורגשת. ומי, מי בדיוק חושב עכשיו על שיעורים במתמטיקה??
למה היום ישבתי והתעצבנתי על חברה חופרת כשיש ילד שעכשיו שבסכנת חיים?
למה התבאסתי על שיעורי בית כשיש עכשיו הורים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם מכאב ודאגה?
אני שואלת את עצמי את אותן השאלות. ופשוט.. מתביישת.
כל כך מתביישת.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
22 תגובות
וואו וואו וואו וואו
כל כך אני היום…
קיבלתי ידיעה מצערת תוך כדי שחושבת על "הצרות" שלי..
שתכלס
ממש צריך להגיד תודה שאנחנו לא במקום הזה
ופשוט להתפלל ולדרוש גאולה נאוווו
די
נמאס מהגלות הזו
ולא רק בשבילנו
כי השכינה בגלות
והדור הזה הוא באמת מיוחד
כבר הבנו
קדימה גאולה שלימה!!
וואו זה כ"כ עצוב המחלה הזאת..
חייבים משיח!!!
אבל מצד שני אני רוצה לומר לך שזה בסדר להתלונן גם על כאלה דברים..
זה באמת מעצבן שלא הספקת להכין שיעורי בית וזה באמת לא נעים שהבקבוק מים נשפך והתיק מתרטב..
זה שיש דברים יותר מעצבנים ועצובים לא מבטל את האי נעימות בדברים הקטנים האלה..
מה שכן, אפשר וצריך לקחת את זה למקום של להודות על שזה מה שמעצבן אותך..
כמו המשפט הידוע:
שאלו יהיו הצרות שלך..
פשוט לומר תודה להשם שאלו הניסיונות שהוא מנסה אותך בהם ולא נסיונות אחרים לא עלינו..
פעם שמעתי משהי שסיפרה על התקופה שבה הבת שלה הייתה חולה ל"ע במחלה..
והיא סיפרה שאחרי שב"ה הבת שלה הבריאה כמה חודשים אחרי זה הילדה שלה פיזרה שקדי מרק על הרצפה ורקדה על זה בדיוק אחרי שהיא סיימה לנקות ואז היא הגיבה כמו שכל אמא אחרת הייתה מגיבה התעצבנה על הילדה ונתנה לה עונש.
והיא מספרת שהיא הייתה ממש עצבנית אז היא התקשרה לבעלה לפרוק ולספר לו…
ומה שהוא אמר לה זה דבר חזק.
הוא אמר לה ככה:
לפני כמה חודשים היית בוכה ומחננת שהילדה הזאת תצליח ללכת ובכלל לחיות..
ועכשיו את מתלוננת על זה שהיא מסוגלת לרקוד?!
זה אמור לשמח אותך הכי בעולם..
אז בעז"ה שאלו יהיו הצרות שלנו…
א. את כותבת מהמם
הייתי מרותקת
ב. המסר נכון, את צודקת לגמרי. זה מה שנקרא, להכנס לפרופורציות.
ג. לפעמים מותר לנו קצת להתמסכן בגלל "צרות" כמו מה שתארת בהתחלה. כמובן לא לנצח.. אבל מלעשות? אנחנו בני אדם שחושבים בעיקר על עצמינו.. (אני לפחות..)
את כותבת ככ משעשע אבל שכתבת על הילד רציתי לבכות!!!????
אוךךךך ריבנו של עולם!!
הוא ילד בן 7 ככ קטן בתחילת חייו למה הוא צריך לסבול? למה המשפחה שלן צרחכה לחיות באי ודאות?
שייני גרמת לי לבכות????
לא ושתינוקות בת שנה ושלושה חודשים סובלת מאז שנולדה ובסוף נפטרה (אתמול).
זה יותר ברור?
אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים,
ונותר לנו רק להתפלל.
להתפלל ולבקש,
שיהיה טוב נראה ונגלה…
ובעיקר את הגאולה.
שהחולים יבריאו,
ו… שניפגש איתה ואיתם ושיהיה טוב גלוי. בעז"ה. היום!
אה ושייני…
את כותבת מהמםם, כישרון כתיבה.
עובדה שקראתי עד הסוף?
וכל כך כל כך נכון!!
שיהיו ניסים גלויים בעז"ה.
בשורות טובות!!
אשמח לדעת מה איתו… תעדכני בתגובות או פוסט.
תודה?
דייי, איזה עצוב שזה…
רציתי לכתוב כמו מה ש'חדורה במטרה' כתבה, אבל אני לא אחזור על זה שוב.
רק רציתי להגיד לך שאת מדהימה!!
והדרך הסתכלות שלך כ"כ נוגעת ורגישה. את פשוט מדהימה!
ובלי קשר, את כותבת ממש יפה!!
ואווו מסר מדהיםם
ואייי אמהלה איזה מפחיד זה, שיהיה רפואה שלימה!!
והתלהבתי על הכתיבה שלך
פשוט הכנסת אותי לזה
יכולה לכתוב פה את השם שלו שנתפלל עליו?
וואווו גרמת לי לבכות
אלה החיים וזה דווקא בריא. באופן טבעי כל אחד דואג למעגלים הקרובים אליו (הוא עצמו, המשםחה החברים המשפחה של החברים וכו) אם היינו רק חושבים על הצרות כל היום היינו משתגעים, מפריע לך שבאפריקה ילדים חיים בלי חשמל? אולי את חושבת על זה מידי פעם אבל זה לא קושי יומיומי..
יכול להיות שעוד שבוע שבועיים מאיה תתלונן בעצמה על שיעורי בית או בוחן ששכחה וזה טוב כי החיים צריכים להמשיך
וואי את ממש חכמה!
בת כמה את?
נשמעת בוגרת מאד..
אפשר לנצל פה את הבמה היקרה הזו עם כל כך הרבה בנוץ כדי לבקש להתפלל על אחיין של חברה שלי תינוק בן שלושה חודשים שנולד עם לוקמיה אלישע רפאל בן מוריה תמימה… ורםואה שלמה ומהירה לאח של חברה שלך זו מרה שמכניסה לפרופורציה
אמאלה איזה פחד בהתחלה סתם התעצבנתי איתך שהכל דפוק ובסוף כמעט בכיתי… אם הייתי בכזאת סיטואציה הייתי נראה לי מתחילה לבכות
וואייי דייי
לא אמיתייי
נמאס מהמחלות וכל הנלווים שלהםםם
משיחחח במילה אחת…
ואואווו!! מרגש ועצוב!
את כתבת ממש יפה!!
לא מסכימה לגמרי. שנה שעברה היה לי תקופה קשה כזו שהייתי כל הזמן בדיכי על כמה צרות בחיים שלי שלכאורה הן צרות קטנות אבל בשבילי זה באמת התמודדויות לא פשוטות ופתאום חברה שלי סיפרה לי שגילו לאמא שלה את המחלה ואז הרגשתי סתומה לספר לה ולבכות על הצרות שלי אבל זה טעות. כל בנאדם מקבל אחרת את הבעיות שלו וגם בעיות קטנות זה בעיות ונכון שאם אנחנו בריאים צריך להודות לה' על זה אבל גם סוג אחר של צרות זה צרות וזה קשה ומותר לבכות. ההתמודדות שלי למשל הייתה יותר בקטע רגשי ולפעמים רגשי יותר קשה מבעיה רפואית..
נכון ממש
ואת לא סתם משהיי(!)
אנכזה דבר סתם.
את משהי+ 🙂
ואוו,
היטיבת לתאר, כך שבאמת הרגשתי.
רק משהו, דברים כאלה- מכניסים אותנו לפרופורציות, ועוזרים לנו להסתכל על העולם ממבט עמוק יותר ובוגר יותר.
אבל עדיין, מותר להיות מתוסכלים מדברים שכאלה, למרות שלעומת הרוע הם מזעריים,
יש משפט שאומר- "כאב שיניים של בן אדם, מעסיק אותו יותר מרעבונם של מיליון סינים"
אדם דואג לעצמו, וזה הגיוני, ובריא, כי כך טבע העולם,
אז לדעתי,( אחרי הכל זו דעה:))
צריך לקחת דברים בפרופורציה, זה כן, אבל מותר לתת לנו להתסכל( מלשון תיסכול:))…
מתנצלת שיצא ארוך..
אמאלה איזה מהממת אתתת את ילדה פשוט טובה ורגישהה וכתבת מהמםם
וואי
רפואה שלימה!!!!!
כואבב לשמוע?
שם לרפואה?
הי תודה לכולן על הפידבקים
הייתי רוצה לכתוב את השם אבל לא נעים לי לעלות פה את השם בלי ידיעתה.. לאדעת.. אני ישאל אותה אם זה בסדר ואז אולי העלה.
(אגב עד שהפוסט עלה המצב שלו השתפר מאוד:))
שבי-אני בת 14. ותודה על המחמאה
וכל הבנות שכתבו שמותר להצטער גם על הדברים הקטנים,
אתן צודקות. אבל אי אפשר לומר שלא צריך גם את הרגעים האלה שמזכירים לך כמה בתכלס החיים שלנו תותים וכמה יש הרבה יותר גרוע. הם פשוט מזכירים לך שטוב לך. וזה חשוב.