אתגר תלת מימד…

הייתן צריכות לכתוב את אותה סצינה מכמה מבטים של אנשים שונים. לדוגמא גוף ראשון ושלישי. ובערך מ2-3 זוויות מבט שונות.

אז מה יצא לנו בשבועיים האחרונים?! מוזמנות לקרוא למטה. יצא מגוון מאוד!!!

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!

אחת שרוצה יותר

פחות התחברתי לעניין של הטיל באיראן…
אז אני אכתוב משהו אחר.
***
מכוניות צופרות.
הבטתי בשעון, טרודה. עוד מעט צריך להוציא את הילד מהגן. למה יש פקק? זו לא שעה עמוסה בדרך כלל…
אה, כמובן, שוב הפגנות של השמאל. "ד-מו-קרט-יה! ד-מו-קרט-יה!" נשמעות הקריאות של המפגינים.
נאנחתי. מה אשמה הילדה שלי, בת שבע בסך הכל, שהייתה צריכה טיפול שיניים? למה הם צריכים לעכב אותה? ומה עשה הילד שלי, שעכשיו יחכה בגן חצי שעה נוספת, לא מבין מה קרה? אין להם, למפגינים, שום התחשבות?

***
קולות הילדים נדמו בהדרגה. רק ילד אחד עוד נשאר, עוד לא באו לקחת אותו.
התחלתי לשטוף רצפה. פתאום נשמעה מנגינה, הטלפון שלי צלצל.
"שלום! אסתי? זו אמא של דוד. יש פקקים, אני מתעכבת…"
"אין מישהו אחר שיכול לאסוף אותו?" שאלתי, "חבל שיחכה סתם…"
היא היססה מעט. "אולי הבת הגדולה שלי תוכל לבוא", היא אמרה לבסוף, "אשאל אותה".

***
"מישהו רוצה לרדת כאן? יכול להיות שיהיה לכם יותר קצר ככה…" הציע נהג האוטובוס, שעה שעמד האוטובוס בלי נוע, בפקק.
כמה אנשים נענו להצעה.
"ד-מו-קרט-יה! ד-מו-קרט-יה!" כשדלת האוטובוס פתוחה הקולות מבחוץ חזקים יותר.
"אולי נרד גם?" שאלה אותי חברתי. "בשביל מה?" שאלתי אותה חזרה, "תעירי אותי כשנגיע לתחנה".
היא גיחכה. "תצליחי להירדם ברעש הזה?" היא שאלה, משועשעת מעט. "בעזרת ה", עניתי, ועצמתי את עיני.
***

שקופית

חני, תלמידת תיכון – אז כבר החופש הגדול, הכל כרגיל אבל יש משהו שלא עוזב אותי. זה היה לפני כמה חודשים, הייתי עצבנית ממש על המורה לאנגלית שעשתה לי משהו נורא. ושמרתי ושמרתי עד שממש התפרצתי עליה ואמרתי לה שאני לא מבינה מי נתן לה בכלל להיות מורה ועוד כל מיני דברים… רק הבעיה היא שאמרתי לה את זה אחרי חודש, והיא בכלל לא זכרה שהיא עשתה משהו… ככה זה מורות. ועכשיו אני זאת שיצאתי הלא בסדר!! היא ישר שלחה אותי למנהלת מול כל הכיתה, עוד סיבה להתעצבן עליה… מה היא רוצה? שתלמד לכבד את זה שהיא לא מלאך וגם לה קורות טעויות. כמה גורמים בבית ספר התערבו, ומפה לשם החליטו להשהות אותי ליומיים. יומיים!!! וההורים לא הבינו מה קרה לילדה הטובה שלהם. מאז היא באופן מוזר ומעצבן החליטה לתת לי יחס מועדף, לחייך אלי, להגיד שלום, להתעניין.. הלו?? את לא קולטת שעשית משהו? לא התפרצתי עלייך סתם, אז אני אעריך אם תבואי כמו בן אדם לשאול מה קרה ואני באמת אסביר לך ונשכח הכל, נתחיל דף חדש. אין לי אינטרס סתם לזכור את זה, בכוונה, לעשות דווקא ולא לשחרר. אני לא כזאת… אבל למה זה צריך להיות כזה מסובך?

מוסי, מורה לאנגלית בתיכון – אז כבר החופש הגדול, הכל כרגיל אבל יש משהו שלא עוזב אותי. תלמידה שמאוד אכפת לי ממנה, מאוד. אני פשוט לא מצליחה לשחרר אותה מהראש שלי! שיעור אחד היא התפרצה עלי מול הכיתה תוך כדי אמירת דברים נוראיים בלי שום סיבה.. אני באמת מנסה להזכר אם עשיתי לה משהו אבל בגלל כל העומס שהיה באותה תקופה גם בתיכון וגם בבית, אני לא מצליחה… קשה לי כשתלמידה כועסת עלי ואין לי איך לעזור לה, להסביר לה… מאז כל פעם שאני רואה אותה אני מנסה לחייך אליה, לדבר איתה. היא חשובה לי וממש חשוב לי שהיא תבין את זה! אז למה זה נראה שהיא מכחישה את זה שאכפת לי ממנה? שהיא מתחמקת? אני מנסה לבוא אליה בגישה של טובה יותר, לעגל לה ציונים, למה היא ככה לא מעריכה? זה נראה כאילו כיף לה להמשיך לשמור טינה ולא לנסות לשחרר…

יצורה מחומר מעניין

הגננת יושבת על כיסא נמוך, כמו של כל ילדי הגן שיושבים סביבה בשקט.
הספר הצבעוני מונח על ברכיה והיא מספרת להם על אגדת הילדים, מלפני שנים רבות,

זה היה ביום סתווי, שיצאו להם זוג אחים לטיול, אחז אחד במקל השני אחז ענף ויחדיו צעדו לעבר יעד מבטיח.
רחוק רחוק נראו להם עצי תאנה רבים, וזוג האחים הרעבים רצו למלא בטנם עד שתכאב מהפרי המתוק והבשל.
הם היו רעבים כל כך והתאנים היו יפים כל כך. מעולם הם לא ראו תאנים אמתיים והנה לראשונה בחייהם ראו הם את הפרי שסבתא חולמת עליו בארוגה, הפרי המתוק, עם הדבש.
הם מתחילים לרוץ במהרה לעבר הפרי והוא רחוק. וכמעט והם מתייאשים, לבסוף נזכר אחד בטעם הפרי המתוק, וממריץ באחיו להמשיך במרוצתם. "לא" אומר אחיו הקטן "ראה, אילו פטריות יפיפיות גדלות כאן. בוא ונישב לנו לסעודה, למה לרוץ כל כך הרבה לעבר יעד מבטיח, שכאן הכל בטוח?"
"לא" אומר האח בחזרה. "ואיך נדע שהפטריות אינן רעילות? ובכלל התאנה נראת מבטיחה הרבה יותר"

האח הקטן סוקר בעיניו את היער ועיניו נדלקות "ראה אח גדול, יש כאן גם פטל ותות בטוחים לאכילה, בוא נשב ונסעד לשובע, למה לרוץ כל כך הבה לעבר יעד מבטיח שכאן, הכל בטוח?"
"לא ולא" רוקע האח השני ברגליו ומתרומם מאדמה, אני הולך לאכול תאנים, יהיה לי מתוק בדיוק כמו שסבתא הייתה חולמת. אם הינך מעוניין להצטרף לדרכי, אשמח עד מאוד ואם אינך מעוניין אשאר ואכול מעט פטל ותות זולים וקטנים." וכבר ממשיך בריצתו לעבר היעד הרחוק מבלי לחכות לאחיו הקטן שהחל בסעודתו הזולה והטעימה.

והאח הגדול ממשיך בריצתו ולאחר שעות ארוכות של ריצה, ניצב הוא מול שדה התאנים, נשאר לו רק להרים את ידו ולקטוף תאנה יפיפייה. מסופק הוא קופץ ותולש אל ידו תאנה ירוקה, שלמה ויפה, נוגס האח בתאנה ויורק מידית את אשר נגס "פויי" הוא צועק לחלל השומם. "זה מגעיל כל כך"
לפתע צץ מאחור איש חביב וצוחק "אוי ילדון, התאנה הזאת לא בשלה, עכשיו זו לא תקופת בשלות התאנים" מיואש נוחת על הקרקע, עצוב. לו רק היה נשאר לסעוד אם אחיו על פטל ותות ולא היה טורח כל כך סתם. היה אוכל את הבטוח ולא חולם על מבטיח.

הגננת סוגרת בחיוך את הספר ומביטה על הילדים הקשובים שסביבה. "מי לדעתכם צודק?" היא מתעניינת לראות את חשיבתם של ילדי הגן.

אמונה

מאיר
"מאיר השעה מאוחרת, תגמור את המשחק ותתארגן לשינה"
"כן אמא" ענה מאיר אוטומטית ולא שם לב למה שאמא ביקשה.
הוא לחץ על הכפתור ומריו קפץ לחומה,
"תזהר, מהר, הצב מאחוריך!- מרים מזרזת אותו- תקפוץ, יש טילים מולך!"
"די מרים אני רואה לבד, את לא צריכה לומר לי" התעצבן מאיר ושב לתוך המשחק.
האור בסלון כבה אך מאיר ומרים לא שמו לב לכך, שני הראשים היו שקועים במסך הגמבוי הקטן שבידיו של מאיר.
הוא הקפיץ את מריו לתוך המים והוציא בחזרה,
הכניס אותו לצינור
ואכל פטריות,
תפס מטבעות ,
ודילג מעל חיות,
והנההה פטרית יריות,
זהו, עשו הוא יכול לירות בדגים, מהר מהר ,
ועכשו הוא צריך לגלג לחומה שוב קפיצה ו…נחיתה ישר על הצב…
"נגמר לך היריות" מדווחת מרים בלחץ,
"הצב מאחוריך, תברחחחח"

מאיר מסתובב בבהלה לאחור, מצפה לפגוש את הצב שבא לאכול אות-
"מאיר! מרים!- זאת אמא, היא כעסת ובצדק- השעה מאוחרת עכשיו למיטות!!!
ובלחיצה  היא מכבה את הגמבוי.
מסך שחור.

מריו
עוד הפעם העירו אותי. למה לא נותנים לי לישון? לפני 5 דקות סיימתי להעסיק את מרים, ועכשיו מאיר? אף אחד לא חושב אלו חויות מטלטלות אני עובר, ממש סכנות חיים. אני חייב לנוח, טוב אין ברירה אני מתחיל כרגיל עם חיוך, קריצה ולגעת בכוכב,
קדימהההה
מאיר יותר מיומן ממרים, אני מרגיש את זה וזה לא טוב לי בכלל, הוא מקפיץ אותי ומזיז אותי במהירות, יש לי כבר בחילוו- לא!לא! אני פוחד ממים, למה לא מתחשבים בי? בלובב טוב, אין זמן להתמסכן מהר לחתור! לעלות, היי רגע, למה מאיר מוריד אותי? אני אפגע בדג ואז אני אמותתת למעלה למטה למעלה יוצא מהמים.
אני מנסה להרגע, לקחת נשימה אבל לא נותנים לי, אני ממשיך לרוץ וואההה הצב מאחורי!!! אהההה הטילים, לקפוץ מהר, נוו מאיר, תן פקוגה, תקפיץ אותי מהררררר
איפה הבית שלי? אני רוצה לנוח, זה כבר לא לגיל שלי ישששש אני יכול לירות!!!
אני מתחיל בקצב  הדגים נופלים מתים, ועכשו מגיעה חוצה, אני רוצה לקחת תנופה אבל מאיר לא נותן לי הוא מקפיץ אותי הכח ישר לחומה, אני רוצה לצעוק לו אבל אני לא מספיק ו נוחת על הצב.
נגמרו לי היריות חזרתי להיות קטן. זהו נשאר לי עוד חיים אחרון ו
ווואהההההה הצב מאחורייי!!! הוא יהרוג אותייי מהררר לרוץץץץ

מסך שחור.

חני

אמממממ, חלוקת מבחנים!!! (כן כן, אני יודעת שעכשיו חופש)
רחלי-יש, יש, יש, מבחנים בתנ"ךךךךךךך. אמן אמן אמן שקיבלתי מעל 95
מושי-קטע. יש מבחנים. טוב זה מעל 99
שרה-לאאאאאאאאאאאאא, אני אבל לא הצלחתי במבחן הזה למה היא מחלקת?
חנה-שונאת את האלו שמתרגשות ממבחנים
מיכל-יש לי הרגשה שזה לא עובר
דבורי-כמו תמיד…
לאה-אני נראה לי בדיוק צריכה לצאת
המורה-קחו ולכווווו

שם בדוי

א:
אבא הולך מהר. אני מנסה לרוץ אחריו גם. אני תופסת לו את היד חזק. הילקוט קצת כבד לי. "אבא, חכה לי".
אבא נעצר ומסתובב אלי. "מה, ציפי?" הוא מעביר לי יד על השערות.
"אתה הולך לי מהר". אני מחייכת אליו. אפ'פם הוא לא הביא אותי לבצ'פר, והיום כן! "תלך יותר לאט, טוב?"
הוא מלטף לי את הלחי. "טוב". אנחנו הולכים ביחד על המדרכה. הנה, עכשיו צריך להמשיך ישר ישר ישר, המון זמן.
אבל אבא פונה שמאלה. זה בכלל לא הרחוב! אני רוצה לומר לו, אבל מחליטה לבלוע חזק את המילים, ביחד עם הרוק. לא נורא. סופסוף הוא מביא אותי, אז אני מסכימה לו ללכת בדרך אירוך.
אנחנו נכנסים לרחוב. אבא מחפש משהו, ואז פתאום הוא מחייך. "בואי מותק", הוא נותן לי יד ואנחנו עוברים את הכביש. "הגענו אל הגן".
הגן? "לגן?" אני לא מבינה. "איזה גן?"
אבא מוריד אלי הראש. הגבות שלו עולות ומנסות לגעת לו בכיפה. "כאן זה לא הגן שלך?"
אני עושה לא עם הראש. "מה פיתו'ם, אבא, אני בכלל בבצ'פר!"
אבא מסתכל עלי. הפה שלו נפתח. אני מסתכלת אליו, צוחקת, ומחבקת אותו. הוא צוחק גם. "בואי מותק. נלך לבית הספר." הוא מעביר לי יד על הקוקו. "באיזה בית ספר את לומדת?"

ב:
אני מהדק את אחיזתי ביד הקטנה, ומציץ בשעון. הוא מבשר לי שנותרו עוד עשר דקות עד שתתחיל התפילה. עוד לא הגעתי ל'הודו'! אני חושב בייאוש. "בואי ציפי", אני מאיץ את הקצב, מגביר את גודל פסיעותי. "נלך יותר מהר".
הבת החמודה שלי תופסת לי ביד, ורצה שלושה פסיעות ממהרות על כל צעד שאני עושה. הנעלים שלה מתופפות על המדרכה בקצב אחיד. אני סוקר אותה מצדודית עיני.
לבושה בסדר. כלומר בטעם של גברים. אמא שלה, שתהיה בריאה, השאירה לה על הכיסא בגדים, והוראות מפורטות איך מכינים קוקו. יצא לי לא רע לפעם ראשונה, אני מפרגן לעצמי. נראה איך הגננת תגיב.
אנחנו ננסים לרחוב הראשי. הצצה חטופה בשעון מזכירה לי שעוד שמונה דקות החזן יתחיל 'הודו'.
"איפה הגן שלך, ציפי?" אני שואל בדחיפות. "קוראים לו גן מלכי?"
"גן?" היא נועצת בי אישונים משתוממים. "אבא!" הירוק שבעיניה נוזף. "אני כבר לומדת בכיתה א'!"
אני מציץ עליה. די בשוק. מעביר מבט על התיק שמתנדנד על כתפה. עכשיו אני קולט שזה ילקוט! "באמת?" מתי היא הספיקה לגדול כל כך?
"בטח אבא", מגעה החמים של ידה נושב אל ידי. "בוא, אני אלמד אותך את הדרך".