אין, אין על העם שלנו!

נסעתי לירושלים.
בעיקרון סיכמתי עם חברה שנצא ביחד , אבל היא ביטלה לי כשעליתי על האוטובוס. נסעתי לבד.
עליתי על אחד הקווים הפנימיים, משם הייתי אמורה להגיע לאיזשהו מקום ספציפי. לא היה לי, לא ירושלמית שכמותי, שמץ או קצה של מושג איך מגיעים לשם. סמכתי על החברה יותר מדי.
"סליחה?" שאלתי את הקשישה שישבה לידי, "את יודעת איך מגיעים ל#@(!$%(צונזר) ?"
"אני לא מכירה את ירושלים כל כך טוב", היא חייכה אליי, קולה התגלגל במבטא אמריקאי או משהו באיזור. "הנכדה שלי מכאן. אני אקרא לה". היא שרבבה ראש למעבר. "שיפייייי!"
הנכדה שלה באה מהר. והביאה איתה חברות. הן עמדו מולי, שלושה ביתיעקבניקיות. "את צריכה ל#@(!$% ?" הן אמרו במבוכה. "שורי, את לא גרה ליד?" שאלה הגבוהה. שורי, נראה לי ככה קוראים לה, עשתה עם הראש לא.
מולי ישב צ'אלמערון קטן וחמוד, "נראה לי שאת צריכה לרדת בכיכר השבת ולקחת את קו 3" הוא אמר לי. סלסל פיאות בהירות.
"אממ…." שיפי, או שורי, או איך שלא קוראים לה, שיחקה בידה בטלפון כשר קטן. "אולי אחותי יודעת, את רוצה שאני אתקשר אליה?"
"לא צריך…" מלמלתי. הסמקתי.
"אבל מה תעשי? איך תגיעי ל#@(!$% ?"
בספסל שלידינו ישבו זו"צ חסידי. הגבר אמר משהו לאישה. היא הנהנה. הסתכלה עליי.
"#@(!$% זה ממש קרוב, אנחנו יורדים בתחנה שממש קרובה לשם, את רוצה שנודיע לך מתי לרדת?"
הנהנתי. כבשתי פרצוף אדום בחלון.
את לא צריכה להתפדח. סקרתי את קצות ציפורניי. הם אחים שלך. תני להם לעזור לאחותם.
החזרתי מבט לחלון. נוף ירושלמי רץ מול עיני. חייכתי אליו. אין, אין על העם הזה! אין על העם שלי!
עם התובנה הזאת חייכתי לזוצי"ם. ירדתי איתם בתחנה, והשבתי נפנוף, לקשישה אחת, ושלושה נערות צעירות, שהביטו עלי מהחלון של האוטובוס.