איך 'גלותא' ו'שמחה' הולכות ביחד?

מקום לתשובות

הי שותפות אהובות!

במדור הזה עולות שאלות ותשובות שפורסמו בקבוצת וואטסאפ של מדרשת "פנימיות" בשם "המקום לכל השאלות" שאפשר לשאול בה שאלות בהשקפה, באישור מנהלת המדרשה כמובן וצוות המשיבים.

איך אפשר להיות בצער על הגלות אבל גם בשמחה?

*

שאלה במקומה.

אכן התורה מצווה עלינו להיות בשמחה ומצד שני מצווה אותנו לחכות לגאולה שזה מגיע מתחושת הצער של הגלות.

ראשית נתייחס לצד החיצוני של השאלה:

אכן מדובר ברגשות סותרים ולכן אדמו"ר הזקן באגרת התשובה מביא שצריך לחלק את הרגשות לזמנים שונים בקריאת שמע שעל המיטה ובתיקון חצות את הרגש של הכאב והצער ובשאר היום בתפילה ובלימוד בשמחה.

אצל הצדיקים ראינו שהם הצליחו לשלב בין שתי התנועות בנפש, כי באמת בפנימיות אין סתירה ביניהם. ולכן ראינו אצל הרבי שבאותה התוועדות היה בוכה כשדיבר על הגלות ואחר כך שמח בשמחה הכי גדולה.

ברובד הפנימי כפי שאמרנו, אלו לא רגשות סותרים אלא שני צדדים של אותו מטבע כמבואר בפרק לד בתניא.

ההסבר לכך הוא ששמחה אמיתית נובעת מתחושה פנימית של קירבת א-לוקים. כאשר אדם מרגיש שהוא אינו המרכז אלא מציאות ה', אזי השמחה שלו היא שמחה מלאה כי שמחתו באה מצד החיבור של נשמתו לה' (כמובן שאפשר וצריך לפעמים לשמוח גם מדברים גשמיים והצלחות אבל אין זו השמחה המדוייקת).

התחושה של צער הגלות באה מהרצון לכך שאותה תחושת קרבת א-לוקים תתגלה בעולם והוא לא יהיה מכוסה ונסתר.

זה כאב שלא מגיע מהצער האישי שלנו על עצמנו (עצבות) אלא מתחושה פנימית עמוקה של רצון להתחבר לרצון-ה' ולתקן את העולם תחת מלכות ה' (מרירות).

גם במרירות וגם בשמחה יש המון אנרגיות ועוצמה של חיים – כי הם באים מאותה שאיפה – אבל בתנועה שונה (חסד- שמחה ואהבה, גבורה- מרירות ודחף לשנות). ולכן בעומק הן אינן סותרות.

עם זאת כאמור לעיל אצל רובינו קשה להיות בשתי התנועות יחד לכן כדאי:

1. רוב הזמן להיות בתנועה של שמחה שהיא תנועה של חיות וחדוות עשיה, ואילו מרירות יכולה להוריד בקלות לעצבות אצל רוב האנשים.

2. לנצל את אותם רגעים במציאות של ביטוי הצער – להתחבר לעניין הצער על הגלות מהמבט הפנימי, ולקבל את הכח והעוצמה הדרושים כדי לרצות לקחת חלק בחייל של הקב"ה לתיקון העולם.

בהצלחה!

(השיב: הרב מאיר גבאי)