אחותי

האדמה רועדת לנו מתחת לרגליים.
הפעם זו לא עוד איזו קלישאה. תתעוררו! נתעורר!
הפעם זה באמת!
אנחנו כ"כ אדישים למה שקורה סביבנו. זה לא מתוך כוונה רעה.
אבל אני לפעמים באמת לא מבינה איך קורה שמתרחש פיגוע רצחני ונרצחים יהודים,
וזה איכשהו לא גורם לי לבכות לא גורם לי להיות כולי בטלטלה של כאב.
למה אני לא נקרעת מבכי?!
מה נסגר איתי?!
זה חייב להיות קרוב כדי להרגיש? זה אחים שלי! גם זו לא קלישאה.
אחים שלי! על אמת! ככה. כי הם יהודים.
פזיולוגית בסוף אנחנו צאצאים של אותם אברהם יצחק ויעקב.
ורוחנית – בנים של אותו אבא.
ועכשיו…. די! די!!! די!! לא יכולה יותר!
הלב באמת שכבר לא יכול להכיל!
אני יודעת… עובדה שהמילים ככה נשפכות על הדף…
אני לא יכולה להכיל את זה שחילוקי דעות פירושה שנאה.
כאילו שכולנו אף פעם לא רבים עם אחים שלנו…
מה זה קשור ללשנוא?!
אני לא יכולה יותר שאנחנו לא קולטים, לא משנים;
לפני שנתיים נהרגו עשרות במירון. אנחנו לא קולטים!
אמונה בפילוג אינה אמונה.
למה, אנחנו לא מסוגלים להדליק מדורה יחד?!
לרקוד לה' יחד? לאהוב את ה' יחד?
למה- אילו דתות אחרות?!?!
אז מה אם אנחנו קצת שונים!
בדיוק בשביל זה יש 70 פנים לתורה!!!!
וכולן נכונות… ומכולן יש מה ללמוד…
אז מה, בגלל שהוא שונה והוא בוחר בדרך עבודת ה', אותו ה'! האבא של שנינו!,
בגלל שהוא בוחר בדרך עבודת ה' אחרת,
אז בגלל זה לא נאה ולא יאה?
ושום דבר מעבר לאובדן לא השתנה.
וכל שנה, בוריאציות אחרות, זה פוגש אותנו.
שם עם איזה שומר של חומות וכאן עם איזה מגן וחץ.
אז עם מפולת אדם במירון ואח"כ טרסות שקורסות.
והיום- ימין שמאל שמאל ימין.
ושום דבר לא השתנה.

אני שמה לזה קץ!
אני, בתור עצמי, בוחרת שזהו.
לא להעביר לידי את כל אותן טרגדיות נוראיות כאילו לא קרה כלום.

שמעתי אדם שאמר משהו משהו יפה וכואב, מה זה כואב! שורף!! בעת ובעונה אחת:
ישאדם אומר משהו או מפגין משהו, או אפילו סתם צריך עזרה זה מאוד מעניין אם הוא דתי או חילוני, חרדי או אתאיסט.
אבל כשאדם נרצח זה כבר לא מעניין. כי כולנו אחים.

אני כבר קיבלתי על עצמי.
אחים זה אחים.
לא יעזור כלום.