אור איתן

כל אחד הוא אור קטן..

"בנות, הקשבנה היטב" דפקה המורה עטי את ידה בחוזקה על השולחן. "סיכמנו שניפגש כולנו בביתה של רבקי, ביום חמישי בערב, לערב לביבות כיתתי מחמם, מאיר ומשמח. כולן שמעו, כן?"

עוד לפני שסיימה המורה לדבר, שלפה נחמי דף ועט והחלה בכתיבת רשימת תפקידים לערב לביבות המתוכנן. ככה היא נחמי, תמיד מתקתקת ומנהלת את העניינים. באמת, מה היינו עושים בלעדיה.

"חברות, אני תולה על הלוח רשימת תפקידים שצריך לתכנית ולעיצוב המקום, כמו כן, הכנתי רשימת מאכלים שצריך להכין. שכל אחת תשבץ את עצמה בבקשה לפי הכישרונות שלה ולפי מה שהיא הכי מסוגלת לתרום לכיתה."
הלב של שיר החל להתכווץ. תפקידים…מאכלים…כישרונות….לתרום לפי מה שהיא הכי מסוגלת? ואם היא לא מסוגלת לתרום שום דבר? מי כמוה יודעת ששתי ידיים שמאליות מלוות אותה עוד מהגן. בישולים ועיצוב המקום ירדו מיד מהרשימה. מה נשאר? התכנית? את הדבר תורה תשאיר לשרה הרבנית של הכיתה, עם משחקי החברה של רוחי אי אפשר להתחרות, אפילו קול ערב שאתו הייתה יכולה להנעים את הערב והיה מצדיק את השם שלה לא היה לה.
"שיר, מה איתך"? פנתה אליה חברתה הטובה דסי. "אל תתקמצני, שתפי אותנו בכישרונות שלך"! הפצירה.
אילו רק ידעה דסי השחקנית המוכשרת שאין לי בכלל שום כשרון אני סתם עוד ילדה פשוטה בכיתה מלאה בבנות מוכשרות, אולי לא הייתה ממשיכה להיות חברתה הטובה.
"אממ קשה לי להחליט במה לקחת חלק" התחמקה. "אולי מחר אוסיף את עצמי לרשימה".

הדלת נטרקה בחוזקה בכניסה לבית. אמא הביטה בשיר בתמהון. "מה קרה שיר, הכל בסדר"? אמא צריכה אוטוטו ללדת, שיר לא רצתה להעמיס עליה דאגות מיותרות. "כן אמא, סתם הרוח העיפה את הדלת. דרך אגב, יש לנו ערב לביבות כיתתי בנר חמישי של חנוכה."
"נהדר" התלהבה אמא.
"כן נהדר", ענתה שיר במבט מושפל ופנתה לחדרה במהירות לפני שאמא תשאל אותה שאלות נוספות על הערב 'הנהדר' שהייתה מעדיפה למחוק מלוח השנה.
דלת חדרה של שיר נסגר מאחוריה. המוזיקה נדלקה בקולי קולות ושיר התיישבה על מיטתה מתוסכלת. למה רק אני כל-כך חסרת כישרונות? למה אין לי מה לתרום לערב כיתתי? אם אין לי מה לתרום אז מי צריך אותי בכלל, אולי אין לי גם סיבה להגיע. בוודאי אף אחת לא תרגיש בחסרוני כששאר בנות הכיתה יתקתקו את הערב מצוין בלעדיי.
שיר ניגשה לרמקולים והגבירה עוד יותר את המוזיקה בתקווה שהצלילים החזקים ישתיקו את הקולות הזועקים בליבה.

"מזל-טוב"!!! קרא אבא בהתרגשות "נולדה לכם אחות קטנה וחמודה אתמול בלילה"!
"יש!! תינוקת! אחות קטנה!" צהלו כל הילדים כמעט בפה אחד.
"מתי אפשר לראות אותה? מתי אפשר לראות את אמא?" שאלו חזקי ושמוליק.
"מחר בבוקר בעז"ה" ענה אבא. "אחרי התפילה אבוא לקחת אתכם לבית הרפואה, תוכלו לבקר גם את אמא וגם לפגוש את אחותכם הקטנה החדשה. ובנתיים, יש לי משימה בשבילכם…בואו נראה מי יצליח לנחש איזה שם ניתן לתינוקת מחר בקריאת התורה…"

יום חמישי הגיע, היום הגדול ששיר רצתה לדלג עליו ולשכוח מהערב לביבות שבו לא תופיע. אין לה עניין סתם להגיע בלי לנפנף בשום כישרון. השמחה הגדולה לפגוש את אמא ואת התינוקת השכיחו ממנה לרגע קט את כאבה.
"אני לא מבין" שאל שמוליק." למה קראתם לתינוקת אורה"?
"נו באמת" לעג חזקי. "ברור שתינוקת שנולדה בחנוכה תקבל שם שקשור באור".
"האמת" הסבירה אמא. קראנו לתינוקת אורה גם בגלל חנוכה וגם כי בעצם כל יהודי הוא אור קטן, כל יהודי יש לו נשמה שהיא 'חלק אלוקה ממעל ממש',טהורה ומאירה. לנשמה יש ערך אינסופי ועצום רק מצד עצמה בלי שום תלות או קשר למעשים שלה, לרגשות, למחשבות או לכישרונות שלה."
"טוב, אז הבנו למה אורה. באמת רואים על התינוקת החמודונת הזאת את האור של הנשמה הזוהרת. אבל למה נתתם לה גם עוד שם? למה קראתם לה אורה בתיה?" שאלה שיר בסקרנות.
"נתנו לתינוקת גם את השם בתיה בגלל שזה בעצם המקור לאור ולערך העצמי של הנשמה, בגלל שהיא הבת של ה' – בתיה".
אמא סיימה להסביר ופנתה לשיר "הי, את לא מאחרת לערב כיתה שלך?"
"כן אמא" ענתה שיר.
"אני כבר יוצאת".