"…אבא שלי הוא גיבור ישראל. אבל הוא גם גיבור שלי"

'פרופסור שאול היימן פסיכולוג ילדים'
הוא לא קורא את השלט, תהילה יודעת זאת. אבל בכל זאת משהו מתכווץ בליבה כשהיא רואה את מצחו הקטן של בנה מתקמט בריכוז, כמו מנסה להבין מהשלט מעבר למילים הצבעוניות ולסמיילים המחייכים.

"שלום!" היא פותחת את הדלת בחיוך רחב, רחב מידי.
"שלום גברת יעקובסון" הוא נוגע קלות בכובעו, מחייך לילד שלה בנעימות. "אתה יהודה?" הוא מתקרב אליו שני צעדים, מחזיק בידיו תיקייה חומה. תווי פניו של פרופסור היימן, מרובעים ושערו כסוף, כמו כן גבותיו העבות, שמסתירות מתחתן עיניים טובות ומחייכות.
יהודה מהנהן באיטיות בראשו, סוקר את החדר בסקרנות ילדותית פשוטה.

"היי אמא!" הוא צוהל, מחזיק בידיו ארנבון קטן ופרוותי. "נכון שהוא חמוד?" הוא מלטף את הארנבון בערגה, משקיע אצבעות ידיו בפלומות הצמר הרכות.
היימן מחייך "יש לי עוד הרבה צעצועים כאלה בחדר" הוא ממתיק ליהודה בקול רווי סוד, פניו של הקטן אורו.
"גברת יעקובסון תוכלי בבקשה לצאת?" הוא מבקש בנימוס. "בוודאי" תהילה ממהרת לצאת, "להתראות ילד שלי" היא מפריחה נשיקה באוויר ויוצאת, סוגרת בעדינות את הדלת מאחוריה.
היימן מושיב את יהודה על הכיסא הגבוה, אחר מזדקף ומחייך אליו בנעימות, מתיישב מולו על הכיסא.

"איך קוראים לך?" יהודה שואל בתובענות, "לא סיפרת לי" הזכיר.
"אתה צודק" שאול צחק ואז הרצין, "אני שאול היימן, פסיכולוג, אתה יודע יהודה, מה זה פסיכולוג?" הוא שאל באיטיות מביט בעיניו של יהודה במבט חודר.
"אני חושב" התחיל יהודה בחיוך מהורהר "שזה כמו רופא, רק לנפש אהממ.." הוא נבוך לרגע, מתקשה למצוא את ההגדרה המתאימה. "יפה" חייך שאול, מרוצה.
"אתה אוהב חגים?" שאל שאלה לא קשורה. "מאד" יהודה חייך בעונג, אבל כמו נמלך בדעתו והוסיף "רק אני לא אוהב את חנוכה!"
"למה?" שואל היימן, משקפיו גולשות על אפו ועיניו חודרות.
"כי, כי… בחנוכה הם הגיעו" פתע הוא פורץ בבכי סוער, בוכה את נשמתו, את הכאב והצער.
את צער השכול. שאפילו הוא ילדון בן שש, הספיק לטעום.

משנרגע בכיו של יהודה ביקש שאול בקול רך: "תספר לי?" יהודה מהנהן בראשו, מנגב עיניו הדומעות בשרוול חולצתו.
"זה היה נר שביעי של חנוכה. אבא לא היה בבית, הוא היה בעזה, בחאן יונס. " הוא הגה את המילה האחרונה באיטיות, מביט בפניו הקשובות של שאול.
"אז רק אמא ואני ובנימין ותמר התאומים הדלקנו נרות חנוכה, אחר כך, אמא הביאה לנו מלאאא סופגניות! הרבה יותר משנה שעברה וזללנו אותם מהר, כדי שאמא לא תתחרט על כמות 'הרעל' כדבריה שטמונה בכל סופגנייה.
אמא השכיבה את התאומים ואמרה שהיא הולכת לנוח, והיא תקום עוד רבע שעה. היא הביאה לי סביבונים מציירים ודף ואמרה לי שאני אתעסק בזה בינתיים.

אחרי שלוש דקות, שמעתי דפיקות. בגלל שאבא אומר שלא פותחים לאדם זר, גררתי מהמטבח כיסא, הצמדתי אותו לדלת והצצתי בעינית, הם היו שני חיילים גבוהים כאלה וחיילת . אז פתחתי מייד. כמובן. הרי אם הם חיילים הם לא זרים! נכון?" יהודה הפנה את השאלה להיימן שהנהן בראשו ונשך את שפתיו בו זמנית.
"אז פתחתי והם ביקשו את אמא, אמרתי להם שאמא ישנה, הם החליפו מבטים, ובקשו שאני אעיר אותה.
אז הלכתי לאמא ואמרתי לה שיש אנשים שרוצים אותה בדלת, ואז היא באה–" הוא פרץ בבכי מחודש, טומן את ראשו ברגליו ובוכה בכי סוער, בכי כאוב.
"ואז ראיתי את הפנים של אמא, הם החליפו צבעים והיא צעקה כזה: 'רק תגידו לי שהכל בסדר שיהושע בסדר' ככה היא בכתה. באה אליה החיילת ותמכה באמא שלא תיפול. ואז החייל הוריד מבטו, הוא היה נראה עצוב כזה.
התקדם שני צעדים ואמר:' גברת יעקובסון, בצער, בכאב, אנו מודיעים על בעלך כחלל מערכות ישראל-' אמא התמוטטה בוכה לידיים של החיילת, מתייפחת.
החייל השלישי בחדר חיבק אותי חזק כזה ואמר 'אבא שלך גיבור' ככה הוא אמר לי. לא מרפה מהחיבוק. למרות שלי זה היה קצת כואב."

יהודה עוצר, נושם נשימה עמוקה וממשיך חרישית:
"אחרי שעתיים בערך הבית התמלא אנשים, וכולם באו לנחם את אמא, סבא וסבתא.
אני רק התיישבתי ליד החלון, מסתכל על הנרות, היחיד שזוכר שעדיין חנוכה בעצם, למרות הכל.
דיברתי עם אבא. אמרתי לו שאני מעדיף שהוא לא היה גיבור, שהיה סתם אבאשלי, שלא יגידו עליו שהוא גיבור ישראל.
שלא יגידו כלום. הוא אבא שלי. אבל לא…"
יהודה לא בוכה רק עיניו עצובות, מביטות על שאול במבט בוגר, בוגר מכפי גילו.
"הוא בסוף הקריב את חייו, הוא כבר לא רק אבא שלי, הוא נלחם בשביל כולם. בשביל העם שלנו.
ואז מול הנרות, אני יודע שזה לא הגיוני-ראיתי אותו, את האבא שלי. בהשתקפות של נרות חנוכה.
והוא היה נראה שמח. והוא חייך אליי, ואני בכיתי.
אבא הוא גיבור ישראל. אני מסכים.
אבל גם אבא הוא גיבור שלי." יהודה מרים את עיניו, פוגש באלו של היימן, שרק קם ועוטף אותו בחיבוק גדול וחם. מחבק אותו, חיבוק ארוך כזה. חיבוק ממיס.

ואז מרפה מן החיבוק, מדגדג בסנטרו של יהודה ומישיר מבט לעיניים הכחולות: "אבא שלך גיבור. וגם אתה יהודה. גם אתה"