הפלא הוא אני/8

חלון הזדמנויות

הצלצול הבריח אותנו לכיתה בקבוצות קטנות וגדולות ושמעתי מישהי רוטנת על הפסקה קצרה מידי.
האויר החל להיות ממש קריר בחוץ ודווקא שמחתי לחזור לתוך הכיתה המוגנת יותר. "מה יש עכשיו?" שאלה אותי רונית.
"מדעים", השבתי, מוציאה את הספר הגדול. היא הוציאה מדעים והסתובבה לפטפט עם דבורי שיושבת מאחורינו.
סקרתי את התנועה בכיתה. דיני, חיהלה ואסתי היו בעיצומה של שיחה ערנית. חיוש ברכה ברכת המזון, ועדי ישבה מעלעלת בחוברת מדעים. תהיתי איך היא מרגישה בכיתה שלנו, ואם היא לא בודדה.
"שיעור חופשי", נכנסה שטערני בסערה לכיתה. "עברתי עכשיו ליד חדר המזכירות ובתיה יצאה אלי ואמרה לי שהמורה רחל לא מגיעה ויש לנו שיעור חופשי".
את שאגות השמחה בוודאי יכלו לשמוע עד לביתי. איזו עליצות נכנסה לכיתה!
"בואו ננצל את הזמן למשהו כיף כיתתי", הציעה שטערני מלאה בהתלהבות.
"כמו מה?" שאלה דבורי.
הציעו חי צומח דומם. טלפון שבור. זרם. ובאופן כללי התחילו להיזכר בכל המשחקים של קבלת שבת ובת מלך וזכרונות בכלל.
"רגע, רגע" שוב התנשא קולה של שטערני, ההדרכה השבועית הוציאה מתוכה מנהיגות אמיתית. "יש כאן מלא דברים יפים שאנחנו מפסידות. תרחיבו את המעגל. יופי, יופי. כן, ככה" היא ועוד כמה בנות דחפו שולחנו סידרו כסאות והופ גם אני מצאתי את עצמי גוררת כסא לכיוון הקליקה המרכזית שהרחיבה את מעגלה. עוד ועוד בנות הצטרפו והתרגשתי לחשוב שאף אחת לא נשארה בצד. תחושה של חמימות מילאה אותי. הרי אנחנו כבר מגובשות!
חיוש הביאה טוש מחיק מהלוח והכריזה בפאטוס: "תוכל לדבר רק מי שיש אצלה את המיקרופון". חיהלה לקחה את המיקרופון המאולתר ואמרה: ככה היתה המחנכת שלנו עושה בכיתה ח'. מעלים נושא לדיון וכדי לשמור על הסדר הטוב, המיקרופון קובע מי תדבר וכולן חייבות לשתוק בזמן הזה".
"אז אולי נעלה נושא?", הציעה מישהי.
התחלתי להתחמם וכשבנות זרקו נושאים צעקתי בספונטאניות: אינטרנט. זה תפס! הרבה בנות רצו לדבר על זה.
מוסי הצהירה שאין להם כזה בבית וגם לא יהיה לה כשתתחתן. רונית נתנה נאום ברוגע הרגיל שלה והראתה כמה תודעה יהודית אפשר וצריך להעביר דרכו. היא סיפרה על אתר מדהים לטעמה שיושבים שם כמה רבנים ועונים כל הזמן לשאלות בכל מיני נושאים ושיתפה ב2 שאלות הלכתיות בנושאים שונים שהיא עצמה שאלה והתשובות המיידיות שקיבלה. זה הקפיץ את הציניות הידועה של הדסה שהראתה בלי רחמים את המאזן שנוטה לכיוון השני. שעל כל אתר טוב יש מאה שהם הפך הקדושה. וגם אלה שהם "עם זקן ארוך וכיפה שחורה" כהגדרתה צריך לבדוק טוב טוב אם זה משהו שמשפיע טוב או רע על נשמותינו.
ראיתי שאסתי ודיני מסתכלות לכיווני בסקרנות, מצפות שאגיד משהו, בפרט שאני זו שהעליתי את הנושא. אבל כבר לא היה לי שום דבר ברור להגיד. היו לי בעיקר שאלות. שום תשובות. ובכל פעם שמישהי דיברה הרגשתי שהיא ממש צודקת ומעלה תכנים ממש חשובים. ואז הדוברת הבאה בלבלה אותי בעודה מביאה את התאוריה ההפוכה, שגם היא נשמעה לי ממש נכונה.
אז מה נכון?
ראיתי את חיוש ומשהו בי זע. יכולתי לראות בלאגן בעיניה שקצת שיקף את שלי. הסטתי מיד מבט וקיוויתי שהיא לא ראתה את תוכי.
ראיתי את עדי והרגשתי שיש לה מה לתרום אבל היא מתביישת או לא מרגישה מספיק ביטחון להיכנס לשיח.
הצלצול וכניסת המורה לדינים קטעו את הדיון והתפזרנו ללא מסקנות ממשיות.
אצרתי את התחושה שלי מול עדי ורשמתי לעצמי לתפוס איתה שיחה בקרוב.

מילה של המורה תמי:
לא האמנתי שנכנסתי לתוך שעה חופשית. איך הן ישבו ודנו ברצינות, כאילו יש מורה בכיתה. איזו כיתה בוגרת!
מענין אודות מה הן דיברו, הן נראות כיתה איכותית ונהדרת.

לפרק השביעי של הסיפור

לפרק התשיעי של הסיפור

לכל הפרקים של הסיפור