הפלא הוא אני/6

זמן לקום

אחרי המבחן המתסכל וההפסקה שהשתרכה עד בלי סוף, ואחרי שיעור ביולוגיה מעצבן, ואחרי אנגלית כפול שתיים, ואחרי שהרגשתי שלא אוכל להכיל רגע נוסף מכל זה, עוד הייתי צריכה להתמודד עם הנסיעה הבייתה יחד עם דיני, אסתי, חיוש והדסה. החבורה של קו 52.
ככל שהן התפלספו על המבחן, כך נהייתי יותר קטנה ומחוקה. ככל שהסמרטפון של חיוש עבר ידיים (משחק קאנדי-קראש ממכר שהן משחקות בו בתורנות ולא מדבר אלי), ככה נהייתי מכונסת.
למזלי דיני השתיקה את כל מי שניסתה לסחוב אותי לשיחה וככה היה לי זמן בשפע להצליף בעצמי: "תראי איזה תינוקת את: לא סובלת קאנדי-קראש, מלגלגת על מי שיש לה סמרטפון, מצהירה קבל עם ועדה כל הזמן כמה את מתנגדת ולמה, עושה מעצמך תדמית בוגרת וחסידית. ובסוף מה? את מגלה שאת כזאת קטנה. קטנה ונגררת. לא יותר שווה מאף אחת. סתם עלובה בלי עמוד שדרה".
מזל שהדרך נגמרה בסוף כי המחשבות רק המשיכו להסתובב במעגלים והפכו אותי לכלום ואבק.
כל הדרך מהתחנה התפללתי שאף אחד לא ירצה ממני שום דבר בבית. לא אחריות. ולא ביחד.
"אמא יצאה עם רבקוש לקופת חולים", הכריז בני אחי בן השבע איך שפתחתי את הדלת ומיד חזר להזיז את הפליימוביל שלו ממקום למקום.
איזו רווחה, לא רציתי לראות אף אחד. השתרעתי על המיטה רעבה, אבל בלי כוח לאכול. נרדמתי ככה, עם התלבושת, מרוב עייפות מעצמי.
"מנוחהלה.. מנוחלה..", הקול של אמא הגיע אלי איכשהו, אך לא רציתי לקום. "מנוחי מותק, כבר שבע בערב. ישנת המון. כדאי לך לקום או שתהיי בסוף ערה כל הלילה.. הכנתי אוכל שאת אוהבת".
הסתובבתי ולא עניתי, עד ששמעתי את אמא יוצאת.
אמא הטובה. אכפת לה, אבל היא לא מבינה.
איך תבין? הבת הנהדרת שלה אתמול עשתה משהו הנוגד את המצפון של עצמה. בטח אמא תגיד: "נו שוין. אני סומכת עלייך". אבל אני? האם אני יכולה לסמוך על עצמי??
שקעתי שוב בין ערפילים ולפתע – לא יודעת מאיפה – נזכרתי ברב כהן שדבר בהתוועדות שנה שעברה בחודש אלול. זכרתי אותו כי היה בו משהו אותנטי, שגרם לי לקחת את הדברים ברצינות. ועכשיו מילותיו הציפו את מוחי בחמימות: "העבירה היא לא החטא בעצמו. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם באופן כזה שכל אחד נופל לעיתים. הקדוש ברוך הוא מזמן לנו אפשרות של בחירה בין טוב לבין רע, כדי שנתגבר, ונממש את הפוטנציאל שלו.
הבעל שם טוב אומר שלנחש, היצר הרע, יש כוח מיוחד להכניס לנו ארס ב'עקב', דהיינו במה שקורה לנו אחרי החטא; מי שנופל למקומות נמוכים מתמלא יאוש וכבר לא מספיק מאמין בכוחה של התשובה להחזיר אותו למקום הנכון
"אז לפעמים אנחנו נופלים, כי ככה השם ברא את העולם, אך העבירה האמיתית היא כשאנחנו אוכלים את עצמינו על החטא. שאנחנו כועסים על עצמינו ולא מפסיקים. וההלקאה העצמית היא זו שגורמת לנו ליפול עוד יותר. על המחשבות השליליות האלו אנחנו צריכים לחזור בתשובה. אחרי שנפלתי עלי לומר לעצמי: השם שלח לי נסיון שבו אפול, אך עכשיו לא אתן ליצר הרע לחגוג על זה אלא אקום מחדש למקום האמיתי של מי שאני באמת".
השמעתי את הדברים לעצמי עוד פעם ופעמיים וקמתי סוף סוף. שטפתי פנים ואמרתי לעצמי בחריפות שאני היא אני האמיתית. השם שלח לי מחשב לבלבל אותי. התבלבלתי. לא עוד.
יש לי כוחות. בייביסיטר או לא. גילי או לא. עם העולם הזה של הווירטואלי סיימתי.
נכנסתי למטבח מרגישה כאילו כבשתי את האוורסט והתיישבתי ליד קציצות הבשר הכי טעימות בעולם.

מילה של הרב כהן:
אחרי ברכות ידידות חמות משלמה, אמר לי שקיבל דרישת שלום מצויינת מבנו ששמע אותי בישיבה. הוא רצה לדעת מה סוד הקסם שלי ואיך הצלחתי להשפיע עליו ככה.
אמרתי לו שאני לא מחביא את המאבק האישי שלי עם הנפש הבהמית. ומביא אותו ככה, עם הכאב.
זה חיזק אותי מאד לשמוע שלפחות אם אני לא תמיד מצליח, לפחות הדי מלחמתי נותנים למישהו כוח.

לפרק החמישי של הסיפור

לפרק השביעי של הסיפור

לכל הפרקים של הסיפור