לב מחומם

ושכל קר
עוד שיר שלי בנושא: יצר בוער
הלב שלי – הוא מלא ברגש,
כלהבת אש בוערת,
לריגושים נמשכת, נגררת.

הלב שלי נסחף,
לא עומד בקצב של הסחף.
הדחף.
לא עוצר לחשוב, האם זה טוב, כדאי, רצוי.
רודף אחר הרוח. אחר המצוי.
שבוי.

הלב שלי אוהב, את המראות השובים,
גם אם לא תמיד טובים,
הם שובים.
ואני מוצאת עצמי בשבי.

כי השכל שלי –
הוא מלא וגדוש.
בתורה, חסידות, לדבוק בקדושה נחוש.
אך כבוש.
הוא רוצה, הוא נלחם,
אך לא מספיק להיות חכם,
כשחם.
נאבק בשטויות,
אך נכנע לדמיונות.
בדיונות.

השכל שלי – לא נותן לי מנוח,
לא מרשה לי לסלוח,
לברוח.
מנסה להסיט עיניי ממראות לא רצויים,
לגבור, על אף רצונותי החצויים.
החבויים.

ואני,
בין הרגש לשכל,
בין הלב למח.
חצויה.
לא מצליחה להשליט הנכון על הדחף,
לעצור את הסחף,
את השביה.

מה יתן לי כח,
להקשיב גם למח,
לעצור.
כי רגש זה דבר חולף,
הוא סתם, פשוט סתם אותי סוחף,
רק לזכור.
"כי המוח שליט על הלב… בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבליבו, שלא למלאות משאלות ליבו במעשה דיבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות ליבו אל ההפך לגמרי."
(תניא פרק י"ב)