כל אחד ויחודו.

כל אחד ומעלותיו.

כיער מלא עצים. כגן מלא פרחים.
פרחים שונים זה מזה. פרחים מגוונים במעלתם.
ההוא אדום, שלידו צהוב. זה גבוה והשני נמוך. הוא בסוף פריחתו – ושכנו בקושי צמח.

אומנם כן, כולם פרחים. אך בכל אחד מהם יש משהו שונה. ורד אינו נרקיס ושושנה אינה מתיימרת להפוך לחמנייה.

כל אחד וייחודו. כל אחד ומעלותיו.

בשדה האנושי פרחים רבים. אינם זהים ואף לא דומים.
האומן אינו הריאלי. חכם אינו בהכרח רגיש.
אבל כל אחד הוא פרח.
הוא שנון / אולי משורר
הוא מסודר / שמא בוגר
אבל הוא משהו. הוא שווה.

ויש גם את הפינה, בקצה הגן.
גם שם נמצאים פרחים.
לא תמיד פורחים. לעיתים אף מעט נבולים.
אין תואר, גם לא הדר
אין יופי. אף לא מעלה מיוחדת.
לא זוהרת. לא בוהקת. גם לא נוצצת.
אם יבוא מי שיבין, שכל פרח הוא פרח. שלא נברא סתם.
אם יבוא מי שיוריד את האבק, שיגלה את הפרח שתחתיו.
מי שיגלה את הנשמה גם באנשים נמוכי הקומה.

שיבין שאין סתם. אין אדם שנמצא פה לחינם.

או אז יראו את היופי שבגן מגוון.