לא יודעת, אבל זו התחלה
זה היה המעטפת. התירוץ.
זה היה נתיב מילוט מעצמי.
אני יושבת לי לבד עם עצמי, האוזניים עוד סתומות מלחץ האוויר במטוס אז אני יותר מנותקת.יושבת וחושבת על מאורעות הימים האחרונים, חנוכה אצל הרבי.האם אפשר לסכם אותם כהצלחה?הצלחה היא מילה גדולה.
המציאות שלי לא מורכבת מהצלחות וכישלונות.היא מורכבת מאין סוף רגעים קטנים, וכל רגע אחד כולל בתוכו- במינונים שונים- גם הצלחות, אבל גם כישלונות, אכזבה עצמית, התמדה ועצבי ברזל.שנים שרציתי לחסום את הטלפון.זה היה בתודעה, ישב ושיחק לי על המצפון כל פעם שהנפש האלוקית שלי התעוררה והרגישה.אבל העולם הזה.. הייתה לו נוכחות משלו. הוא הילך עליי קסמים, אז, בשנות התבגרותי המוקדמות.
ואני.. נפלתי פעם אחר פעם שדודה.הרעב לידע, לסיפוק אינטלקטואלי, זה היה המעטפת. התירוץ. בגללו הגעתי. למה נשארתי? לא חסרות סיבות.אבל הנפש שלנו היא חד פעמית. שברת שילמת. ברגע שגילית את העולם, והעולם גילה אותך, הדרך חזור נעשית קשה מרגע לרגע.כולנו כבני אדם כמהים לאותם דברים. המאוויים והתשוקות לובשים ופושטים שמות אחרים, אבל בבסיסם הם שווים.לכן האינטרנט גובה כל כך הרבה קורבנות. בחסותו מתהווה מציאות מדומה לאנשים שמחפשים נתיב מילוט מעצמם. בתקופות מסוימות. אולי רק לכמה רגעים.באותם רגעי הניתוק הם לא עם עצמם, וזה כל מה שהם צריכים. הבעיה היא שמי שמתרגל לצאת ולבוא מעצמו, כבר לא מכיר משהו אחר.
עבודה עצמית, התמקדות בכאב לצורך ריפוי יסודי, שמחה אמתית.אבל כל התובנות האלה לא תמיד מספיקות.צריך לחוות רגע אחד, מוחשי, על מלוא עומקו, כדי להחליט שאתה יוצא לתמיד.ולי היה את הרגע הזה. מסופר על יוסף הצדיק שבדרך חזור ממצרים, כשהתקרבו הוא ואחיו לאזור הטעון, אותו מקום שבמו ידיהם השליכו אותו ודנו את חייו למיתה, ביקש שיעצרו. לבדו הוא חזר לבור, מלמל מספר מילים חטופות וחזר לשיירה. נתקפו אז כל האחים חרדה- האם הגיע הרגע לחיסול חשבונות? עתה, כשאבא כבר אינו בחיים, אתה מכין את הקרקע לתגובת נגד?לא, אמר יוסף. לא נקמה, לא עוינות. "ברוך שעשה לי נס במקום זה". זה כל מה שאמרתי. בבור, הייתי במקום הכי שפל בחיים שלי. נכון. לא היה יותר נמוך ממנו. אבל גם במקום ההוא, הייתה התחלת צמיחת הגאולה שלי. לא סתם אומרים בבדיחות ברגעים קשים שלא יהיה יותר רע כי מה כבר יכול להיות יותר רע מעכשיו. יוסף הסתכל על השפל שבשפל, בתור תחילת העלייה.
כשהרגשתי שאין יותר נמוך מהמקום שהגעתי אליו, הבנתי שזה בדיוק הזמן לחישוב מסלול מחדש. אז חסמתי את הטלפון, בהרגשה שיד ימין שלי הולכת נגד יד שמאל. אבל לרגשות שבאותו רגע עלו בי, תחושות של ניקיון וטוהר, היו עוצמות שטרם ידעתי. נכון, כשאני בטלפון אני לבד. אבל יש גבול כמה אדם יכול להתבייש מעצמו. אז זו נקראת הצלחה? אני לא יודעת. תמיד אומרים שבדיאטה יותר קל לרדת את המסה הראשונית מאשר לשמור על המשקל.
אבל אני מוכנה למלחמה הזאת, כי לשפל הנמוך שהתבוססתי בו, אני לא חוזרת.ברוך שעשה לי נס במקום הזה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
5 תגובות
אמהלה את מדהימה…
תודה ששיתפת!
נותן מלא כח!
אלופה שאתת,
בטוחה שתצליחי!
והלוואי שגמאני, וכולנו, לא נחזור לירידות שלנו ונהיה רק בהתקדמות ועליה
מהמם!
בחורה ערכית ואמיתית
את מהממת!!
מעריכה את הכנות שלך ומבינה אותך כמה שההחלטה הזו קשה עד בלתי הגיונית. פשוט שוברת טבע
בהצלח ענקית יקירה!!
איזה מעשה מדהים! אני אומרת מעשה אבל הוא לא רק מעשה, הוא מראה על הרצון והכיוון – שזה תכלס מי אנחנו ואיפה אנחנו בוחרים להתמקם. כל כך מכירה את ההרגשה של ההתגברות המשכרת הזו יחד עם הפחד שזו רק התגברות אחת ומה יגרום לה להחזיק מעמד מעכשיו לתמיד(?!) בכל מקרה גרמת לי לחשוב על השבירה שעושים לדבר שלילי כדי לשנות – זו השבירה שאחריה אולי צריך שוב ושוב לשבור, אבל היא כבר לא ניפוץ הכלי בפעם הראשונה שקורה בקול רעש ועם לב שנשבר גם הוא. הפעם הבאה כבר תהיה שבירה של חתיכה יותר קטנה מהשברים הקודמים.. לפחות אני מקווה שכך – כי זה נותן כח ורצון להשתנות ולהתאמץ שזה יחזיק מעמד, בהצלחה לך(ולי ולכל מי שצריכה)