מה את עושה פה?/2

קשוח
לפרק הקודם

אסתי הכירה את החצר הרבה יותר טוב מהכיתה. היא ידעה כמעט איפה כל אבן נמצאת והיא היתה בטוחה שאין נמלה אחת שלא פגשה במרחבים הירוקים. את החפצים היותר גדולים כמו הספסלים והפחים היא הכירה כבר שבוע אחרי שהיא הגיעה לכאן כולל כל הסדקים בצבע.
הרוח פרעה את שערה המתולתל הקצר וגרמה לרעד קל לעבור בגופה. היא קרעה מעל קן נמלים אחד מני רבים והתבוננה בו בשקט, מנסה לבלוע דמעות סוררות שבזמן האחרון כל הזמן מנסות לברוח, כמוה.
"אסתי, המורה קוראת לך" היא שמעה את הדס אומרת לה מאחור. היא עצמה עיניים ושתקה. אין לה כח להיכנס לכיתה עכשיו ולחוות את ההשפלה הזו, פשוט אין לה. היא הסיטה את עינייה מנחיל הנמלים הנמרצות והתרוממה בדממה.
"את מגיעה?" הדס שאלה אותה בחשש, מפחדת שאסתי תחשוב שהיא נודניקית אבל פניה של האחרונה הסבירו לה בברוטליות שהיא בדיוק כזו.
"לא"
"אז להגיד למורה שקראתי לך ואמרת שאת לא רוצה לבוא?"
"תגידי למורה מה שאת רוצה" היא ירתה בשקט ובעטה באבן מזדמנת, מתרחקת מקן הנמלים שיותר לא יכל לארח אותה בגלל שמשך אליו גורם מפריע בדמות ילדה מהכיתה שלה.
אסתי עקפה את בנין בית הספר והעמיקה פנימה אל החצר הירוקה. הפעם היא מצאה מחסה בין כמה שיחים נמוכים בעלי עלים ירוקים בהירים, כמעט כמו עיניה של אסתי. היא התיישבה על האדמה והשיעור שממנו יצאה החל לעלות במוחה. משום מה היא לא התנגדה אלא פשוט נתנה למחשבות לזרום.

***

"אסתי, אני מבקשת שתפסיקי לפטפט ותתחילי להקשיב" קולה הקשוח של המורה וייס הדהד בחלל הכיתה ועשרים וארבע בנות הביטו באסתי במבט מאשים, מסוקרן ומרחם.
אסתי השפילה את ראשה וזוג עינייה נתקע על הרצפות האפורות ולא מאבק, זה פשוט היה הצבע הטבעי שלהן. אסתי תמיד לא הבינה איך אפשר להיות כאלו חסרי טעם בשביל לרצף בנין שלם בצבע האפור המדכא הזה. למזלה, הפנימיה מרוצפת במרצפות בצבע שמנת אחרת היא לא היתה שורדת שניה במוסד הזה.

ההערה של המורה לא עזרה לה להאזין לחומר הנלמד ומבטה המשיך לשוטט בין כל בנות הכיתה לסרוגין. היא עברה בת בת ובדקה את רמת חוזק הקוקו שלהן על פי מספר השערות שברחו ועל פי מראה הגומיות. לרוב הבנות היו גומיות שחורות סתמיות שהפנימיה סיפקה אבל היו כמה שהביאו גומיות מהבית ואלו היו משובחות יותר.

"אסתי, אני מבקשת שתתרכזי בשיעור." עוד הערה נשלחה מהמורה בקולה החמור וכל עיניהן של התלמידות נתקעו עליה ליותר משניה אבל הפעם אסתי לא השפילה מבט. זה לא אשמתה שהיא לא מתרכזת. היא מנסה כל כך אבל מה לעשות שיש כל כך הרבה דברים יותר מעניינים מזה שהצפרדעים הם יצורים דו חיים?
היא החליטה לעשות מאמץ אחרון אבל תוך שניה ריכוזה הופרע על ידי חריקת כיסא של יעל שישבה לידה. הכיסא שלה היה ממש מתקלף ונבצרה מאסתי ההבנה מאיפה יעל הצליחה למצוא כיסא כזה רעוע הרי כל שאר הכיסאות בכיתה לגמרי חדשים מלפני חודש.

"אסתי, את רוצה לחזור על מה שאמרתי?" קולה של המורה וייס חדר פתאום לתוך עולמה הוורוד של אסתי ותבע בו כתמים שחורים. היא התנערה.
"אני לא הקשבתי למורה" היא פלטה בחוסר רצון ושמטה כתפיים אל מול המורה שעמדה ממש שבמרחק שני צעדים ממנה. כל עשרים וארבעת המבטים ננעצו בה בפעם השלישית לשיעור הזה ובפעם המאה אולי ליום הזה, עוד יום נוראי בסדרת הימים הנוראים שחלו בלב ליבו של חודש שבט.
"יפה שאת לפחות מודה באמת. אני מצפה ממך להיות בריכוז מלא בשיעור ולא לחלום על ספינות בים הבלטי" המורה וייס הודיעה בטון מתרה אבל נימוסיה של אסתי פקעו.
"המורה לא חייבת להעיר לי כל הזמן." היא לחשה בקול שכמעט לא נשמע אבל היא ידעה שהמורה וייס שמעה אותו היטב.
המורה וייס נתנה בה מבט מצמית וידה נשלחה לעבר לחייה של אסתי והעניקה לה סתירה.
"כך לא מדברים. צאי מהכיתה וחישבי על מעשייך" אמרה בחומרה והאדישות שנשבה מקולה הציתה את ליבה של אסתי לחשוב שוב על החלומות הוורודים שלה שוב אבל אלו ללא הכתמים שמורה וייס התעקשה להדביק.
לחיה בערה בכאב צורב והיא קמה באיטיות, חשה בעיניים שעקבו אחרי גבה ויצאה מהכיתה בפנים כבושות בקרקע.

***

הזיכרון כאב לה יותר מלחיה שעוד היתה אדומה כאות קלון מביש והיא עצמה עיניים בנסיון להעביר את השיעור הזה לסל האשפה שדחוס בירכתי מוחה.
הלוואי שאמא היתה פה לידה, ללטף את הלחי המבויישת ולכבות את הבערה של הכאב… אבל אמא עדיין בבית הרפואה ואבא לא מספיק להגיע לקחת אותה לבקר את אמא כי הוא כל הזמן לידה. מאז שאמא חלתה לפני ארבע שנים היא ראתה אותה בדיוק חמש פעמים ואבא בא לפעמים לבקר אותה אם הוא עובר באזור. היא כל כך מתגעגעת לשניהם.
העייפות התקרבה אליה בקנאות ועצמה את עיניה בכח, מכריחה אותה להירדם. היא נכנעה ברצון, מחכה לחלומות והזכרונות היפים שיגיעו אליה לביקור אוהב.
היא לא ידעה כמה זמן היא ישנה אבל כשהתעוררה השמיים כבר היו צבועים בגווני שקיעה עזים שהאירו על פניה ברכות ענוגה. היא ניערה מעליה שירי אדמה חומה והרגישה לפתע את ביטנה מתכווצת ומבקשת מזון. היא צריכה לאכול.

את הדרך לחדר אוכל היא עשתה במהירות שיא, מבקשת להשקיט את כאב הבטן הטורדני עד שבלי שימת לב היא נתקעה חזיתית ברעות, נהדפת אחורה.
"סליחה" היא התנצלה מיד ופנתה להמשיך בריצה שלה אבל קולה של רעות עצר אותה.
"אסתי, איזה כיף לראות אותך! לא ראיתי אותך בארוחת צהריים, איפה היית?" היא שאלה וקולה החם גרם לרעב לשקוט קצת, או לפחות לרעב לתשומת לב.
אסתי השפילה עיניים וגררה את רגלה על הרצפה באופן מוזר. "לא משנה"
"טוב" רעות הנהנה ופנתה ללכת אבל לפתע הבנה הכתה בה והיא נעצרה. "אכלת בכלל?" היא סקרה את אסתי בעיון וראתה את אסתי מנידה את ראשה בשלילה. ליבה נחמץ.
רעות העיפה מבט בשעון שלה. "החדר אוכל סגור עכשיו אבל בואי, אני אדאג לך למנה" פניה הרצינו. היא ידעה שהיא חורגת עכשיו מהכללים והיא תצטרך לדווח על זה בערב עם סיבה מנומקת אבל זה לא הרתיע אותה עכשיו למרות ששום נימוק הגיוני לא עלה במוחה חוץ מ 'הרגשתי שזה הצעד הנכון'.
היא פנתה לעבר חדר האוכל ואסתי הלכה מאחוריה, מסבירה לה ללא קול שלא תשאל דבר והיא אכן לא שאלה הפעם אלא רק התקדמה בצעדים נמרצים.
הן הגיעו לדלת ורעות הורתה לאסתי לחכות בחוץ כי בשעה כזו אסור לבנות להיכנס פנימה חוץ מלתורניות של אותו היום.
אחרי הסבר מתחמק לטבחית היא ארזה מנה גדושה ויצאה אל אסתי.
"בואי למשרד שלי. שם תוכלי לאכול בנחת" אמרה בידידותיות וליבה של אסתי החל לפעום במרץ. היא מעולם לא היתה במשרד של רעות. עבור כולם המשרד של רעות היה מקום שהכניסה אליו סימנה לך שעברת קו אדום זועק. האם רעות מנסה לרמוז לה משהו?

הן נכנסו למשרד הקטן ששכן בקצה המסדרון של קומת הקרקע בפנימיה ורעות הדליקה את האור. לעיניה של אסתי ניגלה חדר קטן מאובזר בפשטות מפתיעה. שולחן עבודה בגודל בינוני שעליו שכן מחשב נייד, כיסא פשוט לרעות ועוד שתי כסאות מעברו השני של השולחן עבור המבקרים. המנורה היתה נורת פלורסנט פשוטה שהאירה את החדר היטב.
רעות משכה כיסא אחד, פתחה את השקית שלקחה מחדר האוכל והזמינה את אסתי להתיישב. אסתי פסעה בהיסוס, נענית להזמנתה של מדריכתה והתיישבה על הכיסא השחור, מורה לליבה להפסיק לקפץ בפחד.
"בתאבון" רעות איחלה לה ופנתה לצאת מהחדר. "אבוא עוד עשר דקות לוודא שסיימת" היא אמרה בקריצה וסגרה את הדלת, משאירה את אסתי לבד להשקיט את רעבונה.

עשר הדקות עברו לרעות במהירות עד שכמעט שכחה מאסתי ולכן היא חזרה רק אחרי שתיים עשרה דקות אבל בכל זאת אסתי בכלל לא היתה קרובה לסיום האוכל או יותר נכון זה לא היה נראה שהיא אכלה בכלל.
רעות התקרבה לשולחן ומבטה של אסתי היה נעוץ איפשהו מתחתיו.
"אסתי, למה לא אכלת?"
"אכלתי"
"נכון אבל ממש מעט."
"כי אני כבר לא רעבה" תרצה והיא הרגישה חזק איך הבטן שלה מתכווצת בכאב. היא פחדה שרעות טומנת לה פח קטן והיא לא רצתה ליפול בו. היא קלטה פתאום שבאמת שכחה לאכול ארוחת בוקר היום כי היא קמה מאוחר.
רעות הידקה שפתיים וכעס קטן על אסתי החל לפעפע בעורקיה אבל היא עצרה אותו במיומנות של מדריכה ותיקה. יכול להיות שהיא עצמה היתה פזיזה מידי ופרשה לא נכון את מה שאסתי שידרה. כנראה שהיא גרמה לכל האי נעימות הזו, ככל הנראה ההנהלה צודקת בזה שלא צריך לחרוג מהכללים כי הם נועדו לשמור על הסדר.
"טוב אסתי. ניפגש בפעילות עוד חצי שעה" היא השתדלה לחייך למרות שכל מילה הצליפה בה כשוט, מצטרפות למילים של המחנכת שלה מכיתה ט' שהתקשרה לאמה יום אחרי לידתה של אחותה הקטנה נחמה והתלוננה שרעות פזיזה מאוד. אמא התנצלה והבטיחה לדבר איתה בהקדם. הבעיה היתה שכשאמא דיברה איתה היא צעקה על אמא שהמחנכת סתם אומרת כדי להתנכל אליה ושכל דבריה של המורה פרלשטיין אינם אמיתים. רק לאחר כמה ימים רעות הבינה עד כמה היא פזיזה באמת ולא חושבת הרבה. יום אחרי השיחה האומללה ההיא התגלה אצל אמא זיהום חמור ותוך שבוע נחמה הקטנה נשארה יתומה כמוה עצמה והיא הלקתה את עצמה על זה שהשיחה האחרונה שלה עם אמא היתה כזו…. דמעות בצבצו בעיניה.

היא נחתה פתאום חזרה למציאות וגילתה את עצמה עומדת באמצע המשרד שלה, נשענת על כיסא. אסתי כנראה יצאה בלי ששמה לב כי היא כבר לא היתה נוכחת במקום. היא הביטה בשעון שלה והשעה הצביעה כבר על חמישה לשש משמע הפעילות של הקבוצה שלה אמורה להתחיל עוד חמש דקות.
היא אספה את עצמה, עטפה את המנה המותחלת בשקית והשליכה אותה לפח, ממהרת לצאת לחצר.
הפעילות היתה סבירה בהחלט, ככה אם הבית, גברת זיגלבוים, אמרה לה בערב כשהן שוחחו. רעות ידעה שזו לא היתה מחמאה והיא קיבלה את התוכחה בשתיקה. היא ידעה שגברת זיגלבוים הבליגה לה על כל המשך הערב שהפך לבלאגן נוראי בקבוצה שלה.
רעות קראה קריאת שמע בדממה כמעט, נתנה את ראשה בתוך הכרית ונרדמה.