יום הזיכרון

קרוב מתמיד
יום הזיכרון חוויתי על בשרי השנה בצורה קשה.
בכיתי המון.
חשתי חור ענק בלב.
ולא, לא אבדתי משהו מהמשפחה שנפל בצה"ל.
אך כן אבדתי אבא.
החור היה בלתי אפשרי להכילו, פתאום נכנסתי במעט לכאב על אלו שנפלו להם אחד או יותר ממשפחתם, נפלו כדי שאנחנו נחייה.
לחשוב מהסיבות שנפלו..

אך האמת היא שזה לא נפילה, הם גבורים!!
גורם תחושת הערצה!!
אך לא בהכרח מקל על התחושה.

הרגשתי חנק, אז עליתי לקברו של אבא.
הריקנות הנמצאת בדרך כלל בבית קברות התחלפה באנשים שעלו לקבר אביהם, בנם ואחיהם, אלה שמסרו את נפשם.

אני עולה, הדמעות עלו וחסמו את הגרון בכאב עז.
תחושת הדומייה של בית קברות התעצמה יותר כאשר התקרבתי לקבר של אבא ורואה חול מעל הקבר, עורב המתהלך על קבר סמוך וחלונית של נר הנשמה של אבא שבורה ועל החול.
הבכי יצא.
מוצאת את עצמי מתייפחת בבכי למול אותיות שמו של אבא החרוטות על המצבה שלו, של אבא שלי.
היה קשה להוציא מילים מרוב כאב.
תחושת יתמות כבדה חנקה, רציתי לצרוח את חיי.
אך רק דמעות יצאו.
מסתכלת לעבר עשרות הקברים הנצבים למולי והשמיים הנראים כל כך רחוקים.
כל כך גבוהים.
בוכה דקות ארוכות ומרגישה שלא באמת שומעים כל כך את זעקתי הענקית והשבר שבלב.
התחלתי לדבר.. לדבר למול קבר שאני יודעת שגופו של אבי שוכב תחתיו.
אך נשמתו בלתי מוגבלת!
שולחת תנחומים לאלה שאבדו, ששכלו, שיתייתמו.
אוהבת ומבינה.
ה' אבינו!