שש… כאן מגלים צפונות הלב?

מוקדש לכל הבנות. שבשקט, ובסודי סודות מתמודדות עם- תלות.
מחייגת.
טווו… טווו… טוו
הלב דופק בפראות
שתענה. שלא תענה. שתענה. שלא תענה
טווו…טווו…
השיחה מועברת לתא הקולי..
הגעת למשיבון הקו—טראחח!
מבט קפוא. בוהה קדימה.
למה היא לא עונה לי??

ההודעה נשלחה.
הלב דופק בפראות.
לחץ הדם משתולל.
סוגרת מהר.
סוגרת בדרך גם את כל הכרטיסיות. שלא אתחרט.
חוזרת אחרי חצי שעה.
בודקת. אין חדש.
אחרי שעתיים.
מאבק איתנים.
המח מנסה להרגיע. את הלב. הבוכה.
היא עסוקה. היא לא פנויה.
זה לא בכוונה!!!
כבר דיברתן על זה. בשיחה ארוכה.
אז מה הבעיה?

הבעיה היא שאני צריכה אותה.
צריכה ממנה יחס. זקוקה לה.
אני חייבת כמו אויר.
בטח עכשיו.
תנשמי עמוק… תרגעי.
א נ י ח י י ב ת א ו ת ה ה
ועכשיו יותר מתמיד.

מרגיש לי ריק.
כמו בלון בלי אויר.
ופתאום אין בי כלום.
אני סתם ילדה מבולבלת,
שלא חשוב להחזיר לה תשובה.
סתם ילדה מתוסבכת.
זה מה שאני.

….

ופתאום,
ציפור קטנה יצאה מחדר לבי
העמוס. בתקוות, פחדים.
הביטה בי בעיניים טובות.
נגבה את דמעתי.
החזרתי לה מבט. וראיתי דבר אחד-
אמת, שבוערת.
לחישתה נשמעת. הקול מהפנט
יקרה. כן, את יקרה!
לאביך שבשמיים.
בשבילך נברא העולם!
מניחה בידי דף, ונוצת זהב.
פורשת כנף. "תביטי על הדף" היא פוקדת. נעלמת.

לפתע, כמו בקסם או דמיון
הדף שבידי מתחיל להתמלאות
במילים. מילים. הקולמוס מרקד.
"את טובה". הוא אומר.
וצדיקה, וחסידית, וחכמה,
ורגישה,
ועוד מלא מלא מילים טובות,
והן תכונות. שלי.
ואני לא זקוקה למשוב מאחרים
כדי לאהוב את עצמי.
אני רצויה. ואני אהובה.
כי אני טובה.
בחן וחסד סללה לה דרך הציפור, בעומקי נשמתי הדוויה.
אומרת מילים טובות. מלטפת. מחיה.
והיא לא עוד דמות. ואגדה. היא האמת הפנימית.
והיא בוערת בך. יקרה.
בשעת נפילה או משברון, תזכרי שבידך הוא נמצא. עט הזהב.
רק תקחי דף, ומהר מאוד הוא יתמלא
במילים טובות. מחממות. ששייכות רק לך!!
אוהבת אותך. מלא. ?