לכל מי שמבינה, ולכל מי שמבינה שהיא לא מבינה…
רות התהפכה במיטתה, שוב.
חצי ישנה, עיניים טרוטות… ופתאום היא מתעוררת.
פוקחת עיניים, קופצת. בום!
זה שוב רטוב.
היא נעמדת ליד המיטה, רועדת מרטיבות ומקור. מתבוננת במיטה בחוסר אונים, וחושבת לעצמה איך זה יכול להיות שבכל פעם, אחרי כל כך הרבה פעמים ושנים של ניסיון, היא תמיד, תמיד בסוף תמצא את עצמה שוב חסרת אונים. רק המיטה, היא, והקור.
נושכת שפתיים.
דבר אחד היא למדה: כדי לשרוד, צריך לכבות את המוח, לצאת מהרחמים העצמיים האלו, ולהתחיל לעבוד. אלא אם כן היא רוצה להישאר חסרת אונים, רועדת, עד הבוקר…
מצב אוטומט, התחל!
לקלף מצעים – שירותים – מקלחת (חשוב: לא להירדם באמצע! כן כן, גם אם העיניים נעצמות לבד, זה מסוכן!) – פיג'מה חדשה – לשים מצעים – לשים בכביסה ו-רגע, מה? יש משהו בתוך המכונה!…
די, זה כבר יותר מדי בשבילה.
גם ככה בזבזה עכשיו שעה באמצע הלילה, ומחר בבוקר יש לה מבחן…
ולא, ממש לא מתחשק לה לאחר שוב, לשמוע את צקצוקי לשונה של המנהלת.
אוף, אבל מה היא עושה עם הדבר הרטוב הזה עכשיו???
אין ברירה. היא תשאיר את זה על הרצפה כאן, ליד המכונה, ותטפל בזה כבר בבוקר…
נוחתת למיטה. מנסה להירדם. מצליחה בסוף, שעה לפני שהשעון מעורר מעיר אותה שוב.
בוקר טוב?
***
היא פותחת את הדלת, מתנשפת.
"היי כולם!"
מעיפה את התיק, סוגרת אחריה את הדלת.
רצה לשתות, פותחת את המקרר, עוברת לסיר שעל הכיריים, ומחייכת כשהיא רואה מה נמצא בפנים.
יאו, היא ר-ע-ב-ה, המבחן הזה היה פשוט מתישששש!!!!
מוציאה במהירות צלחת, פותחת מכסה.
מאחוריה היא שומעת את נעמה נכנסת למטבח, מתנשפת. היא מסתובבת בחיוך.
"היי נעמוש! מה קורה?"
נעמה מביטה בה חזרה בכעס.
"תגידי, מה נראה לך? למה את עושה את זה כל פעם? מה את חושבת, שזה נחמד לנו?"
מה?
היא מביטה בה באי הבנה. מה היא רוצה מהחיים שלה?
הרגע חזרה מתיכון והיא מותשת. די, באמת שאין לה כוח לצעקות עכשיו.
"מה קרה?"
"את שואלת מה קרה? למה את עושה לי את זה שוב? קצת התחשבות, באמת!"
"ע-ל מ-ה א-ת מ-ד-ב-ר-ת????"
"המצעים שלך! הם מסריחים את כל חדר הכביסה! ולא פתחת חלון! ובכלל, אם תכניסי למכונה גם היא תסריח. ואני אפילו לא מדברת על מה שקורה בחדר!
אוף איתך, למה את עושה לי את זה? תגידי, בת כמה את? מתי תגדלי כבר????"
בום.
–
'בת כמה את, באמת?…' צוחק עליה קול מבפנים.
'ת-י-נ-ו-ק-ת…' חחח, הוא מתגלגל מצחוק.
היא נושכת שפתיים, מסובבת ראש חזרה לצלחת ולסיר.
לא, דמעות, אל תצאו עכשיו! בבקשה. גם ככה אני 'ת-י-נ-ו-ק-ת…' מחייכת במרירות.
מוזגת. מתיישבת בשקט. חסרת הבעה.
"אפילו לענות את לא יכולה! לפחות היית מבקשת סליחה…
לא, זה כבר בלתי נסבל איתך, באמת!
עוד פעם אחת שאני יראה את זה —–
אוף איתך!"
נעמה יוצאת בזעם, משאירה אותה לחסדי השקט, והקול הצוחק בפנים.
די, תסתום כבר, בבקשה.
העיניים עדיין יבשות. אולי התייבשו כבר העיניים, נגמרו הדמעות, בכל הלילות הארוכים, הקרים, הרטובים. חסרי השינה.
נזכרת בלילה האחרון. חיוך מריר ומשועשע עולה בה כשהיא מנסה לדמיין את נעמה, קמה במקומה, מאותה המיטה…
חחח. היא לא הייתה שורדת את זה. היא יכולה רק לדמיין את הצרחות…
עכשיו היא כבר צוחקת בקול.
בדיוק באותו רגע, בתזמון מדויק, נעמה נכנסת, שוב.
מעיפה בה מבט תמה, זועף. 'עכשיו היא גם צוחקת?…'
"נעמה?…"
"מה?!!"
"היית רוצה, אולי, להתחלף איתי ללילה אחד?…"
נעמה נעצרת, מתבוננת בה, הבעות פניה מתחלפות לסירוגין.
"להתחלף איתך?…" היא כמעט נלחצת. "אבל זה לא אפשרי, את יודעת. לי זה לא היה קורה. אני הרי הייתי קמה מהמיטה ישר, לפני התאונה. יש לי כוח איפוק, אני לא ילדה בת 3, את יודעת…"
היא מסיימת בסוף בטון מנצח.
רות בולעת אנחה. זה חסר סיכוי.
לא משנה כמה פעמים תנסה להסביר. לא משנה כמה פעמים תנסה לדבר. הם לא יבינו.
האמת, שהיא גם לא מבינה את עצמה…
למה, איך, למה זה תמיד קורה לה???
ואיך הגוף שלה עוד לא למד, להתעורר?
מה שלא תנסה. כמה שלא תרצה.
אוף. ונמאס לה כבר ודי.
והלוואי שלא יגיע שוב הלילה, לעולם.
—
# מוקדש לכל גיבורה שמתמודדת, באהבה ❤?
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
23 תגובות
♥️
וווווווווואאאאאאאאאאווווו
הוואוו הזה זה פשוט על זה שאין משהו שבאמת אפשר לומר על ההתמודדות הזאת
על שכל מחמאה וחיזוק שאתן לך לא באמת יגידו את מה שאף אחד לא מבין
ולא גם אני לא מבינה
אבל מבינה ואיפשהו אני מוצאת הזדהות עמוקה
❤❤❤
וואו זקנה,
תודה 🙂
התחברתי ממש לשם שלך ?
ילדה מבוגרת שאת ??
ואוו, את מהממת!
זה התמודדות שאני לא יכולה לנסות להבין.
תודה שאת מעוררת מודעות, וששיתפת אותנו, כזה יפה.
מעריכה אותך המון❤
תודה ❤
איזה כיף לשמוע שאני מעלה את המודעות, זאת היתה המטרה העיקרית :))
אוהבת
אאוצ'. וואו. אאוצ'.
את לא צריכה להרגיש לא נעים, lioness. למרות שתחושת העליבות המשפילה הזו נוראית, ולא נעימה בכלל. זו לא את, שומעת אותי? *זו לא את*.
זה הגוף שלך. נטו. וזה לא נובע מחוסר שליטה עצמית.
זו בעיה גופנית, פשוט. כמו שיש כאלה שאלרגיים לחלבי, לדוגמא. אז מה, נצחק עליהם כי הגוף שלהם מחליט להקיא ולגרום לכאבי בטן ופריחה ואלף תופעות לוואי אחרות? זה נובע מחוסר שליטה עצמית?
לא. זו לא אשמתם, וזה לא *הם*.
את בסדר. את הכי בסדר שיש. תסתכלי על זה כדבר שמפתח בך רגישות לאחרים שנמצאים במצבים דומים.
ו..אל תדאגי. בשלב כלשהו זה עובר. באמת. את לא תישארי ככה לנצח.
אבן.
וואו איזו רגישות.
תודה ❤
את הסיפור הזה כתבתי מזמן, וגם כשכתבתי אותו כתבתי על סיטואציה שקרתה לפני כמה שנים טובות…
ועדיין, היה חשוב לי לפרסם את הסיפור הזה,
כי ההתמודדות הזאת הייתה ועדיין חלק גדול מהחיים שלי,
ואין סיבה שהיא תהייה מוסתרת כל כך.
מסכימה איתך בכל מילה,
אין שום סיבה לחוש בושה.
(היום אני יודעת לומר את זה, אז לא… ;))
ואפילו אם יש כאן ילדה אחת שקוראת, ומזדהה, ומבינה שהיא לא היחידה בעולם – זה היה שווה את זה.
ואם יש כאן אחות, אמא, מורה, בת דודה או חברה שנחשפה, ועכשיו מבינה קצת יותר, שופטת פחות –
שווה לי לפרסם את הסיפור הכל כך אישי הזה.
משמח אותי לקבל את התגובות החמות שלכן,
שותפות מהממות,
תודה ❤
(נ.ב. ולא, לא תמיד זה עובר לבד.
ברעיון זאת בעיה שיכולה ללוות גם חיים שלמים, או עד גיל 30+… ולכן כבר בגיל קטן אם רואים שאין שינוי – מומלץ מאד ללכת לטפל בכל צורה אפשרית, כי חבל על כל רגע של סבל.
בהצלחה! :))
כן כן כן!! אוף זה כל כך כואב היה לי עד כיתה ז'?? כל כך מבינה אותך! מי שלא קרה לה לא תבין!! אוף לא כמה שאני מזדהה.
נשמה אני איתך ??
אוהבת אותך!!!
את גיבורה ומהממת
וכן אנחנו ביחד בזה,
את לא היחידה בעולם שמתמודדת…
זה קורה, וזה בסדר:)
❤❤❤
אווצ'.
תזכרי שזאת לא אשמתך ❤️
תציצי בתגובה שלי לתגובת של אבן.
תודה ❤
אין לי מה להגיב. אין לי. אז אני לא יגיב.
אבל אני .. את…
גיבורה
?❤
באמת שאין צורך במילים.
תודה, אוהבת ❤
מוכר לי
אבל זה לא היה ברמה גבוה
וב"ה עבר מזמן
אוהבת 3>
מוכר… מפעם אמנם, אבל מוכר …
להתעורר ולדעת שזה לא בשליטה שלך… כשאמא קונה לי סדין סיליקון שמעצבן לישון עליו, אבל אין ברירה. פשוט כי אין ברירה, והגוף שלי לא שלט בזה.
את מדהימה. ו..אין לי מה להגיד חוץ מזה שאת מדהימה, ויש לך המון כוח.
אבל אני רוצה להגיד לך משהו: זה מאוד קשור למערכת הריגשית שלנו. את יכולה לראות ילד בגן שכבר נגמל, אם לא טוב לו בגן הוא יחזור לזה. כי לא טוב לו ריגשית… הייתי ממליצה לך ללכת לטיפול ריגשי, בלי או עם קשר לזה…❤️❤️ גם אני הייתי בטיפול כזה, וזה עזר. אומנם לדברים אחרים, שהיה נראה שאין להם קשר לריגשי, אבל בסופו של דבר… נפש בריאה בגוף בריא… ואם הגוף לא בריא צריך לבדוק מה קורה בנפש.
אני לא אומרת ח"ו שיש לך בעיה, ח"ו. לכל אחד קשה בתחום מסוים וזה משפיע על הגוף בצורה אחרת. אז כדאי ממש לבדוק?
וואו שמש.
איזה תגובה רגישה וחכמה ??
(ספציפית לגבי לא הכל רלוונטי מכמה סיבות, אבל אני בכוונה לא מפרטת ומשאירה את התגובה שלך ככה, כדי שכל בת אחרת שמתמודדת תוכל לקרוא את זה:)
אני מסכימה עם כל מילה.
חשוב לזכור שבאופן כללי זה משהו גנטי/ פיזי, אבל הרבה פעמים זה יכול להיות מעורב או מושפע מדברים רגשיים…
ובכל מצב, אם או בלי הרטבה – אם מרגישים קושי מסוים אני תמיד ממליצה ללכת לטיפול רגשי ולהשקיע בנפש שלנו, זה מתנה לחיים ?
מעריכה אותך! ❤
מבינה שאני לא מבינה.
ובכל זאת מעריכה אותך, גיבורה שאת.
ומעריכה גם שפרסמת כזה סיפור אפילו שהוא אישי… עוררת למודעות❤
נ.ב
הכתיבה יפיפיה, מבטאת את הכאב.
תודה!
מעריכה את ההערכה… זוכרת כמה זה לא מובן מאליו:)
תודה לך ❤
זה מדיי כואב, לקום בלילה להחליף פיג'מה ולקרוס על המיטה לאחר כל התהליך. אחד הסיוטים הגדולים שלי במיוחד שהסתרתי את זה מאמשלי – טעות חיי.
אבל עכשיו עבר.
תודה לה'.
אוצ' ביייגלה!!
כל כך נכון.
מי שלא חווה את זה לא מבין כמה זה סיוט, החלק הפיזי הזה של לקום בעיניים טרוטות, לנסות לא להירדם בעמידה…
פגעת בול.
לא מאמינה איך הצלחת להסתיר מאמא שלך דבר כזה… את צריכה להיות מומחית ?
ושמחה כל כך לשמוע שזה כבר עבר!!
אוהבת אותך ?
פעם הייתי צוחקת הרבה יותר.
אוצ'.
כואבת איתך,
ואוהבת אותך ❤