מדברת לכוכבים

הם שומעים, באמת.
יושבת לבד,
בשקט, לוחשת,
מסכלת למעלה,
ניצוץ מחפשת.

עוצמת עיניים,
נשארת, חולמת.
ואז משמים,
דמעה שוב נופלת.

פתאום הוא מגיע
כוכב לא גדול.
הוא נראה כזה מרגיע.
וגם.. הקול…

הוא לוחש לי מילים.
אלו שתמיד חלמתי.
ואומר לי דברים,
שאף פעם לא שמעתי.

ואז בשניה,
הוא פתאום נעלם.
הולך תוך דקה.
למקום המושלם.
ואני רצה, מנסה..
אחריו עוד לרדוף.
ואז הוא עוצר.
ולא נותן לי לעקוף.

הוא אומר שאסור.
והמקום שם חשוך.
שהכל שם סגור.
ומסוכן לי פשוט.

ואז נעלם.
והוא לא יחזור.
הוא הלך לשם.
ואף אחד לא יזכור.

ורק אני זוכרת.
אפילו מאוד.
ופתאום אני מפחדת.
לאבד את הכל.

ואז אני יושבת.
ופשוט… שותקת.
מסתכלת על הכוכבים למעלה.
ורק… לוחשת.

אני מנסה לדבר איתם.
לדבר ולבכות..
באלי לשחרר.
ופשוט.. לצעוק.

ואני אומרת להם הכל.
כי הם הכי טובים בעולם.
והם שומעים אותי פשוט.
ואוהבים יותר מכולם.

ואז זה מגיע.
חיבוק דמיוני.
אחד כזה מרגיע.
אבל כל כך אמיתי.

ואני קמה פתאום.
אחרי כמה שעות.
וקולטת…
שאני צריכה ללכת לישון.
בי.