מאחורי המסכה

.
יום שיגרתי השעה 4:36
"אני מאחרת"
"אמא" בפעם האלף להיום.
"אני יוצאת עם חברות בסדר?" כמה זמן לוקח לחשוב
"בסדר, אבל לא עד מאוחר" שלא נדע מה היא עושה עם החברות שלה כל הזמן
"בסדר בסדר למה את שירה ריקי וחני בחיים לא מלחיצים בזמן"
"את רוצה לא ללכת וזהו??" לפעמיים קשה להבין את שייני
"טוב סליחה" לא באמת
"יצאתי" שהחיינו

**********************

שירה בקצה הרחוב "שירההה" חיבוק כאילו לא נפגשנו בבית הספר לפני שעתיים
שירה סוקרת את שייני, "קרה משהו שייני? , את נראית קצת …"
"כלום כלום, אבל תודה שירה" סוף סוף קצת יחס.
"על מה שייני, אנחנו חברות ככה זה לא?"
למה רק לי קשה שייני לא מבינה, "כן ברור"
"שייני תראי הנה ריקי וחני"
אני רואה ורוצה להיות רק איתך.
"כן אני רואה"

שירה רצה "ריקי חני" חיבוק חזק עם שתיהן, למה קשה לי לראות את זה שייני לפעמים לא מבינה את עצמה.
"שייני קרה משהו?"
"מה?" נבהלה
"שאלתי אם קרה משהו" חוזרת ריקי
"אה, לא תודה" זה כזה בולט?
"טוב אז שנלך לפיצה?" מפשירה ריקי את המתח המוזר.
"כן" משותף
ריקי וחני הולכות מקדימה, שירה ושייני ביחד, לבד כמו שרק שייני אוהבת.

"שייני" שירה חייבת לשאול ,"כן?"
"באמת לא קרה משהו?" די נראה שכן
אני לא יכולה יותר לשקר לשירה "לא יכולה!!"
"מה אמרת?" שירה לא מבינה מה קורה עם שייני בימים האחרונים.
"כלום כלום" רק רוצה לברוח מכאן, ומהר.
החיים, כל כך שונים.
שמסתכלים עליהם אחרת