אנשים = פחד

אאוץ'
זה אומר שאני עם כולם והעיניים שלי יוצאת מהגוף שלי וכמו מסתכלות על הכל מהצד, ואז אני בודקת במה אני לא מצליחה להתחבר, את החוסר ביטחון, את הפחד ממה יגיב הצד שמולי.
זה התכווצות שרירים כל פעם שאני מדברת, כי מה יקרה, ומה יגיבו, ואם יפגעו.
זה כשמישהי אומרת לי משהו אני מיד חושבת אם היה בזה משהו שיכול לפגוע
זה כשמישהו פוגע בי אני רעה, הכי רעה שיש בעולם, הכי מפחדת שיש בעולם.
זה להרגיש לבד כשיש מלאן אנשים
זה להיות לא בטוחה, חשופה, מידי.
זה לעשות הרבה רעש, מלא אקשיין מהחוסר רוגע הזה שיש לידי אנשים…
זה להתרחק, לפחד מקרבה פיזית ונפשית בטווח הקרוב אלי, ללכת אחורה, לפחד, לפחד, לפחד.
זה להיות עניינית מידי. מידי מידי מידי. כדי לא להפגע, כי מפחיד לבטא את מה שמרגיש שם בפנים.
זה להיות בחרדה עצומה וחוסר ביטחון מוחלט ובלבול וטשטוש ואיבוד האני העצמי והאמיתי.
זה שאנשים בכלל לא מכירים אותך. ובאמת שלא. הם רק חושבים שהם יודעים עם מי הם מדברים. אבל הם מדברים עם כ"כ מעטפות ומסכות שמגוננות על האני הקטנה והפוחדת שבתוכי.

זה פשוט
חרדה חברתית.

אז אני לא באה להגיד לכל האנשים שפגעתי בהם בגלל הפחד הזה שזה מוצדק כי לפגוע זה לא מוצדק.
אז אני לא באה להגיד לכל האנשים שהתרחקתי מהם אפילו שהם ממש רצו קרבה שזה מוצדק
אני רק רוצה שתבינו, תבינו למה אני לפעמים לוקחת לעצמי הפסקות מכן, חברות, כי אני לא רוצה שעצמי תאבד כליל ותדבר איתכן מישהי שאני בעצמי בכלל לא מכירה. זה לא אישי נגדכם. זה אישי עם עצמי.
אני רק רוצה שתבינו שאי אפשר להעיר לי ולהיות קשים איתי, ולתת לי להיות במקום שבו אני מתגוננת, נלחמת על הביטחון של עצמי, זה מרסק אותי וגורם לי להוציא מעצמי דברים שאני לא אוהבת.
אל תשפטו, תאהבו, תכבדו, תבינו שאני באמת בחרדה מאוד קשה מלהיות איתכם, בחרדה מאוד קשה מלדבר אפילו על סתם משהו פשוט.
ואני עובדת על זה, ואני באמת מנסה והתקדמתי.
פעם היה לי קשה לעמוד ליד אנשים פיזית.
אז בבקשה, בבקשה תבינו ותתחשבו.
הלוואי ואני יוכל להסתכל על זה כמשהו שהצלחתי לעבור ולהתגבר עליו.
הלוואי ואוכל להסתכל על זה כמשהו שהצלחתי לעבור ולהתגבר עליו.