תפריט
ומאלף הנמלים שהוא מעביר בי.
"הי, שרי, מה נשמע?" זרוע כרכה את כתפי בידידותיות. זאת היתה חנה, עליזה וקלילה כתמיד. היא לא חיכתה לתשובה, והמשיכה לפטפט בעליזות.
אבל אני קפאתי. אלף נמלים עוקצות החלו להזדחל על הכתף שלי, שולחות זרמים מכאיבים לכל הגוף, ומשהו גדול ומעיק התיישב על עמוד השדרה שלי. ממש הרגשתי אותו פיזית.
קוראים לו פחד, אולי?
לשתי שניות עמדתי מאובנת במקום, כשחנה לא חושבת אפילו להסיר את ידה מכתפי, ומרגישה את כל הגוף שלי רועד בלי שליטה. לא יכולתי יותר. שלחתי את היד שלי, מנערת את זרועה מכתפי. הנמלים עדיין המשיכו להתרוצץ על הכתף, אבל משהו בפנים הוקל מעט יותר.
חנה עצרה משטף דיבורה והביטה בי, המומה.
לא ידעתי מה לומר לה. לא יכולתי לומר לה שום דבר. הפה שלי נפתח, ונסגר שוב. כל המילים ברחו ממני, ולא ידעתי איך למצוא אותן. "א.." גמגמתי, ועצרתי מיד. אסור לך להראות חלשה, שרי.
בפנים קפואות, שניסו לכסות על האש שבפנים, הסתובבתי משם ופניתי ללכת.
חנה נותרה מאחורי, מביטה בידה ומנסה להבין מה קרה כאן עכשיו.
צעדתי מהר, בגו זקוף, ישר אל חדרי השירותים.
רק שם, בתוך השקט ששרר בהם, יכולתי לנסות לברר עם עצמי מה קרה.
'מה כבר קרה, שרי?' בירר קול אחד בתוכי. 'אז חברה שמה לך יד מסביב לכתף במחווה ידידותית. לא קרה שום דבר! למה הגבת בצורה כזו?'
דמעות עלו בעיניי. לא הצלחתי להסביר לו מה קרה. לא ידעתי בעצמי מה קרה. לא ידעתי למה גרמה לי נגיעה פשוטה בכתף לתגובה כזו. בסך הכל הוא צדק.
'למה נבהלת כל כך? למה נרתעת ככה?' התעקש הקול לברר.
לא היה לי מה לענות לו.
בהפסקה הלכתי לכיוון המזכירות, מנסה להרגע ממה שקרה בבוקר. לא ממש מצליחה.
קול נסער לפניי גרם לי ללכת באיטיות יתרה במסדרון. זו חנה?
זו חנה. מספרת בדרמטיות לאתי וציפורה על מה שהיה בבוקר. "בסך הכל שמתי את היד סביב הכתף שלה, ואחרי רגע היא ניערה אותה משם! פשוט ניערה! מה כבר עשיתי רע? מה, רציתי להרביץ לה?" סערה חנה.
"מה, שרי? נו, בטח, את לא יודעת כמה סנובית היא?" הגיעו אלי הקולות. "כן, שרי שיא הסנובית, בעיקר אם.." לא הצלחתי לשמוע אם מה. בהליכה מהירה עקפתי את החבורה המפטפטת והסוערת שהשתתקה בבהלה כשראתה אותי, ומיהרתי את צעדיי לכיוון המדרגות.
שם ירדתי בהן בחיפזון, מנסה לברוח מהקולות ששמעתי.
סנובית! סנובית! לגלגו עלי הקולות.
סנובית.
ולכו תספרו להן שאני בסך הכל לא סובלת מגע.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
30 תגובות
אמא אמא אמא
פשוט תודה על הפוסט
אמאלההה אני כל כךךךך
אני שונאתתתת שנוגעים ביייי שונאתתת
למה למען ה' כל בוקר מחדש צריך להתחבק?
למה ששרים ניגונים צריך לשים ידיים אחת על השניה למההה?
באמת שאני לא מבינה זה פשוט לא נעיםםםם
ושמעי אני פשוט ידועה בתור האחת שלא אוהבת חיבוקים…
תגידי להן שמעו אני לא אוהבתתתת יסתכלו מוזר אבל יקבלו את זה…
בהצלחה נשמה ואת ממש לא סנובית.
שטערני, יש לי קצת בעיות איתך חחחח אני גם שטערני, ודי חדשה באתר, ולפני זה חברות שלי הכירו את האתר ודיברו איתי על התגובות שאני כתבתי לא הבנתי על הם מדברותת צוחקות איתי מתבדחות מסתבר שיש משהו משותף לכל השטערניות חח יש לנו סגנון די דומה.. אז פליז או שתכתבי עם משפחה או כיתה או שתחליפי שם חחח סורי על הבקשה המוזרה אבל זה ממש יעזור לי אנשים חושבים שאני כתבתי אבל אני לא.. תודה מראשש❤
הי הי מה קןרה? זה בעיה אני גם יגיד לך למה, זה השם שלי כבר איזה שנה בערך ונוח לי איתו איזה אישיו .. אולי תכתבי בתור שטערני אחרת את?
אם הייתי יכולה הייתי הולכת אליהן ומספרת להן שלא כולן כמוהן.
אבל משום שאני לא יכולה לעשות את זה, אז משהו בשבילך,
דבר ראשון לפי הפוסט לא היית נשמעת סנובית בכלל.
דבר שני אל תשימי על בני אדם פס איפה שאפשר להוריד פס
דבר שלישי תנסי, אם את יכולה לספר להן עד כמה זה מציק לך. המבט שלהן יכול להשתנות ב360 מעלות.
ואחרון והכי חשוב אל תשכחי להתפלל, הוא שומע הכל ושולט על הכל.
בהצלחה אהובה❤
בהכל
בשלוש מאות שישים מעלות!!!קורעת?
לקח לי זמן לקלוט חחחח???
למה לא הבנתי?
היי, בנות, מותר לטעות, אבל לצחוק זה לא יפה!
אני איתך שתי נקודות
שלוש מאות שישים מעלות זה להגיע לאותו מקום בדיוק.. זה סיבוב חוזר..
ונכון את צודקת.. סליחה שותפה לדרך, צחרתיעל הרעיון של זה וחלילה לא עלייך
אאוץ'.
אבל שרי, זה לא חיבוק.
זה סה"כ יד על הכתף.
עד כדי כך?
האמת, מבינה אותך לגמרי..
זה בטח בלתי נסבל:(
בדרך כלל דווקא הדברים הקלילים ושנוגעים חלש,
מחרפנים יותר מחיבוק חזק…
אווץ
??
זה עובר עם הגיל… גם הרגישות למגע וגם הקטע של החברות. מקווה שמעודד אותך
מנסיון?
כן.
זה עובר עם הגיל, מבטיחה לך
כן. זה לוקח זמן- לי עבר רק אחרי החתונה, ואז האמת שגם הקטע עם החברות לא הזיז לי… אבל זה עובר בסוף. אולי לא לכולם אבל אני מכירה עוד כמה שעבר להם עם הזמן…
אז מסתבר שהביטוי הידוע לשמצה- " יעבור עד החתונה". כן עובד מתישהוו חח
יש כמה כמויות של רגש, הצילו.
אולי תסבירי?
אני יודעת שאולי זה נשמע מדיי מעשי מה שאני אומרת
אבל זה באמת לפחות חצי פיתרון
יש לי המון חברות שרגישות למגע
איך אני יודעת?
כי הן אמרו לי
תאמרי גם את.
הזדהות, לשעבר.
ועדיין לפעמים.
מזדהה מאד.
מערכת "שותפות בדרך" היקרה:
אשמח ממש אם תוכלו לתת פה מענה מקצועי בקשר לנושא הפוסט הזה,
ופירוט:
עד כמה זה גרוע שיש רגישות למגע?
מתי יודעים שרגישות למגע צריכה טיפול?
איך מטפלים בזה?
זה ממש יעזור לי, ואני מניחה שלעוד בנות.
או שיש לך בעיה בוויסות חושי שזה משהו שאין לי מושג איך פותרים.. או שאת נרתעת מזה פשוט, כי לא קיבלת את זה בצורה נכונה לך בילדות.. אגב תדעי, יכולה להגיד לך על עצמי, מאוד נרתעת ממגע, אפילו אם מישהו מתקרב אלי יותר ממה שמרגיש לי אני יכולה להשתגע.. ולאנשים אחרים זה מרחק ממש בסדר ואני לא מצליחה להתרכז בשום דבר מלבד זה שהבן אדם מולי יילך אחורה, אבל מה הבנתי? שיש לי רתיעה ממגע מסוים, נגיד המורה שלי ליוגה נוגעת בי כדי לתקן אותי זה נעים לי, היא שואלת לפני, אני אוהבת אותה, וכשאוהבים מישהו באמת זה בסדר וזה נעים, תלוי בסיטואציה.. תנסי לראותאם מהכל את נרתעת.. ובקשר לחברות שלך, תיידעי אותם שאת לא אוהבת. חברות שלי יודעות ששטערני לא אוהבת חיבוקים, אין מה לעשןת, נעים או לא נעים זה נורא מציק בהצלחה ממי
וואו שרי.
ת-ו-ד-ה!!!!
פשוט תודה לך.
תודה לך שסוף סוף מישהי כותבת את התחושות שלי במילים, ובצורה מדויקת כל כך…
אני מזדהה עם כל מילה,
וכאב לי ממש לקרוא את הכאב שזלג מהמילים שלך…
אוצ'.
איך, איך מסבירים לעולם שלא אצל כל אחת כאב מתפרש כמשהו ידידותי ונחמד?
ולמה כל כך קשה לכבד בקשה פשוטה; א-ל ת-ג-ע-ו ב-י, בבקשה.
וכששופטים אותך על זה ומרכלים – אוצ'. מהממת אחת!!!
תזכרי תמיד שאת אלופה, גדולה מהחיים.
ואל תאמיני לאף אחת שאומרת אחרת.
אפשר לשלוח לך חיבוק וירטואלי, שלא כולל מגע?
בעצם לא, אפילו לא חיבוק.
פשוט – אהבה.
אוהבת אותך ❤
וואו. דבר ראשון יש לך כתיבה יפה.
איך שאת מתארת. מיוחד. מרגישה שם:)
האמת, שאני מבינה.
נרתעת ממגע.
גם לי היו תקופות כאלה… לא אמשיך מכאן.
אולי ניסית, לא יודעת, כי באמת פוגע.
זה לא בסדר שחנה סיפרה את זה…
עדיף שתדברו. תגידי לה שלא התכוונת. זה לא קשור אלייה-לחנה, אלא את. את סובלת ממגע. זה לא נעים לך.
אני בדיוק ההפך אוהבת מגע, חיבוקים
לא דביקי, אבל בהחלט נהנית מזה מאודד
וואו שפעם זה קרה לי..
סיפור My life…
אוקעע
אז הייתה לי חברה ממש טובה (עד היום)
והיינו ממש כמו זוג יונות, גילי וצילי, תות ובננה, דובדבן וקצפת, בנט ולפיד.. טוב נסחפתי, אבל משהו כזה,
היא נערה נורא נרתעת ממגע ומחום אז כיבדתי.. (אני בכללי נורא חמה, מחבקת, מנשקת, כן, כן , גם בקורונה..)
ויום אחד הלכנו לטיול, עכשיו בקשר שלנו זה היה סוג של קשר רוחני, כזה לא נורמאלי, שהיא מקבלת מכה כואב לי גם.. רק תבינו את הרמההה
ואז היא פתאום החזיקה לי את היד, זה פשוט צרם לי, רעדתי, היה לי בחילה בלב (ככה אני קוראת לסערת רגשות בלב שאת מרגישה מגעיל ושבא לך שהלב יקיא את כל מה שעובר עליו..)
התעלמתי למרות הקושי, ואז היא חיבקה אותי וזה היה חוסר אונים, התחלתי לפתח כלפיה גועל, או רגש מוזר שעדיין לא מצאו לו שם..
והתרחקתי ממנה, זה המשיך ולא נפסק, הרגשתי רעעעעע
וערב אחד הודעתי לה שאנחנו נפרדות, רק אז הוקל לי,
אבל היה לי קשה בלעדיה אז חזרנו להיות חברותת..
אבל עכשיו מגע לא מרתיע אותי ולקבל ממני חיבוק זה ברכה אז אני כבר התייאשתי מלהגיע בחיבוק, אני רק מרימה את הידיים וקופצים מכל כיוון (טוב זה קטע שאני עפה על עצמי) קיצור ממש מאוחר עכשיו אז לילה טוב חברותיייי?
זה.. נורא.
בתור אחת שדווקא ממש צריכה מגע וחיבוקים..
קשה לי להבין את זה,
אבל..
איפשהו שם בלב אני מבינה..
וגם פתאום מרגישה נמלים עוקצניות כאלה..
אוף.