קרה לכן שאתן מתפללות הרבה זמן על משהו ולא מקבלות ואח"כ שוב מתפללות למשהו אחר, ולא נענות. וחוזר חלילה.
ואז אני מרגישה כביכול איפה ה'?? למה הוא לא עונה לי?
תמיד עונים לי: ככה הכי טוב בשבילך, לא היית צריכה לקבל וכו.
אבל השאלה שלי היא כזו:(חלילה לא ממקום של כפירה אלא נטו רצון לדעת)
אם כשמתפללים ונענים אז שמחים שה' עזר. ואם לא נענים אז אומרים כך היה צריך להיות, אז איפה ה' כאן? במי מאמינים? זה לא בטבע ובגורל?
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
10 תגובות
אחותי היקרה! קרה לי המון שחשבתי שזה ככה, אבל אז שמעתי את הסיפור על האיש והמשאית. מכירה?
נניח לרגע שלא –
איש אחד התפלל הרבה מאוד שהוא יזכה בלוטו. שחרית מנחה ערבית.
והוא לא הבין – למה ה' לא שומע את התפילה שלי?!
בראש השנה של אותה השנה נקבע שאותו האיש צריך בשנה הזאת למות.
ובאמת ביום שנקבע – האיש התקרב לכביש, והיה שקוע בתפילתו שיזכה בלוטו ככה שלא ראה את המשאית המתקרבת אליו במהירות, ו…
המשאית פספסה אותו בכמה סנטימטרים!!!
מה מסתבר? התפילות שלו על הלוטו "עברו" כביכול לגזירה על מותו.
איזה סיפור, אה?
מאז ששמעתי אותו אני משתדלת לזכור שהתפילות שלנו תמיד מתקבלות שם למעלה, פשוט לא תמיד בדרך שבה אנחנו מצפים לה.
ברכה והצלחה השותפה לדרכי!
לא, זה לא גורל ולא טבע. כי גם הגורל וגם הטבע מנוהלים בידי הקב"ה.
ברור שקרה לי שהתפללתי ולא ראיתי בעיניים שאבא עונה לי. אבל גם קרה לי כל כך הרבה פעמים שכן. אני לא מבינה בחשבונות שמיים, אז אני לא יודעת למה מדי פעם הוא בוחר להראות לי במוחש ומדי פעם לא.
סליחה, אני רוצה לתקן. את חיה, את נושמת, את רואה, את שומעת, יש לך שכל, רגשות. איזה בן אנוש יכול ליצור דבר כזה? איזה טבע וגורל? יש רק אחד, והוא השם.
אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה של אמונה בקיומו, מלמידה בשכל שהוא קיים. ואז, בעזרת השם יפתרו השאלות מאליהם.
מה זה אומרים ככה היה צריך להיות? כי השם כיוון שיהיה כי ככה הוא רוצה שיהיה. בדיוק כאן נמצא השם,
ואמורים לשמוח ולהודות תמיד גם שלא מסתדר וכביכול רע
יש משפט שאומר: 'אם התוכניות שלכם לא קורות כמו שאתם רוצים כניראה שהקב"ה מכין לכם משהו טוב בהרבה יותר אזזז רק תבטחו בו'
זה בערך הניסוח אם משהי תוכל לדייק אותי אשמח:)
לא מכירה את המשפט.. יש משפט דומה: לפעמיים הקב"ה מקלקל לך תוכניות, רק כדי שהתוכניות לא יקלקלו אותך.
אנחנו בני אדם, עם ראיה קצרת טווח, לא יכולים להבין מה הכי נכון וטוב בשבילנו באותו רגע. סומכים על הקב"ה, אבא, שייתן לנו את הטוב ביותר.
מזדהה איתך לחלוטין.
אני מלאת אכזבות כשלונות וצער.
מרגישה שאני לא רצויה כלפי ה'…
שהוא באמת לא מקשיב לתפילות שלי.
נראה אם יהיו פה תשובות שיסייעו גם לי…
הלוואי
האמונה הראשונית היא שהקב"ה ברא את העולם, בשביל מה?
בשביל שאנחנו נשמש אותו. זה אומר שמהנקודה ההתחלתית של כל הסיפור הזה, אנחנו ביחסי עובד מעביד, אצל הקב"ה.
ובנוגע לתפילות שמתקבלות אנחנו קצת מתבלבלים וחושבים שהקב"ה כמו מכונה, שלוחצים על כפתור ו- וואלה זה צריך להגיע אלינו. ובמילים אחרות (לא נעים אבל) אנחנו חושבים שהקב"ה עובד אצלינו..
לכן, כל פעם אנחנו צריכות להתפלל, בכל יום שוב, גם אם התפילה שלי לא נענית
כי שוב, מי עובד אצל מי?
אנחנו אצל הקב"ה
בעצם בהתנהגות הזו שלנו, אנחנו אומרים להקב"ה "תדע אני שלך". אני זוכרת מי עובד אצל מי. ולא משנה מה קורה אני שלך, ברגע שנדע את זה הכל יהיה יותר קל.
לא הבנתי את השאלה שלך אם התפילה מתקבלת, והכל מסתדר כמו שרצינו, אומרים תודה לה'.
אם התפילה 'לא נענית' כביכול אנחנו גם אומרים תודה לה' כי אנחנו יודעים שזה טוב, פשוט אנחנו לא רואים אותו. וממשיכים לבקש טוב גלוי.. כי אנחנו קטנים בשביל להבין את גדולת ה' והטוב הגדול הזה שהוא מרעיף עלינו.
האמונה היא לא שאנחנו נבקש ואלוקים יתן לנו את מה שאנחנו צריכים, האמונה היא שאלוקים יתן לנו את מה שהכי טוב בשבילנו. ולפעמים מה שביקשנו זה מה שטוב וזה קורה, ולפעמים לא.
זה כמו שאת מבקשת מאבא שלך כסף למשהו, לפעמים הוא נותן ואת שמחה ואומרת תודה ולפעמים הוא חושב שצריך לשמור את הכסף למשהו יותר חשוב מהבקשה שלך
ואת יודעת שבשני המקרים הוא נמצא ואכפת לו ממך
נסעתי לאשדוד יום אחד, עם כמה אחיות קטנות וצפיה לפארק עם ים ודשא ושמיים. וכל מה שיכול להתפשל- פשוט התפשל: הפסדנו את האוטובוס, חיכינו לאוטובוס הבא אבל אז כבר היו פקקים נוראים ואיומים, ובדיוק זה היה יום רביעי- השוק הנודד גם הוא עמד בדרכנו. התלבטנו אם לרדת בתחנה מסוימת וללכת קצת ברגל, החלטנו לחכות לתחנה הבאה. נחשי כמה זמן נסענו את המטרים הספורים הללו?… שלושת רבעי שעה. בפארק היינו חצי שעה בסך הכל, וזה היה מאכזב במיוחד, אבל כבר היה מאוחר. בפארק היינו חצי שעה, ובתחנה שלידו עוד חצי שעה: הקו הפנימי התמהמה לו, כמנהג אוטובוסים מחונכים במדינת ישראל. בסוף הגענו לתחנה של האוטובוס הבינעירוני כדי לגלות ששני האוטובוסים הקרובים פשוט לא מתכננים להגיע, והאוטובוס שאחר כך עוקף ברוב אלגנטיות את התחנה, ורק אחרי שעה עלינו במזל טוב לאוטובוס ששוב נתקע בפקקי נצח ושהיה ישן מקרטע וחסר מזגן ושלא היו בו מקומות ישיבה. וככה נשרכנו שבע שעות בדרכים בשביל חצי שעה עלובה בפארק. חזרתי הביתה, אמרתי לאמא שלי, שזה פשוט היה יום ש… לא הרגשתי בו השגחה פרטית מה' או סייעתא דשמיא. אמא שלי צחקה ואמרה: "אין דבר כזה לנשום או לזוז בלי השגחה פרטית וסייעתא דשמיא. וחוץ מזה, שדווקא היום הרגשת אותן יותר מתמיד: זה טבעי שכל האוטובוסים לא יוצאים ונתקעים ומקרטעים ומשתבשים עד כדי כך? כל כך לא! כל כך הרבה מערכות טבעיות שידד השם בשבילך היום, מתוך שהוא אוהב אותך ורוצה לראות שאת נאמנה לו ומאמינה בו למרות שאת לא רואה את זה בבירור."
אני חושבת שגם את יכולה לראות את זה כך. כי שתינו יודעות שתפילה עוזרת נקודה. זה טבע. כך טבע ה' בבריאה, אלא אם כן זה באמת רע לאדם- ולכן צריך ללמוד איך להתפלל. אבל בדרך כלל תפילה פשוט עוזרת. לכן- אם פעם אחר פעם ה' משנה מהטבע ולא נענה לך- זה הכי כי הוא מקשיב לך, ואכפת לו ממך. יכול להיות שהוא באמת יודע שאת מבקשת דבר שלא נכון לך ולכן לא נענה, ופה צריך ללמוד איך מתפללים- ממקום של כניעה: ה', אני רוצה כך וכך אבל רק אתה יודע מה טוב לי עזור לי לשמוח במה שתעשה. כשלמדתי להתפלל כך, הרגשתי שהרבה המשאלות פשוט נמסות לי. וסתם, תזכרי שה' אוהב אותך אהבה שאת אפילו לא מדמיינת. והוא הכי רוצה להיטיב לך, ואם הוא מחכה לך בפינה- זה רק בשביל לזרוק עלייך פרחים. אוהבת אותך מאד ומעריכה את השאלה שלך.
יש לך אח קטן, או קטנה?
גם אם לא, תנסי לדמיין ילד קטן, בן שנתיים, ראש עטור תלתלים, שמתאמץ, מתמתח, ו – – – פותח את המגירה במטבח.
הוא מוציא משם את הדבר שבאותו רגע נראה בעיניו הצעצוע היפה ביותר בעולם: סכין חדה, משוננת.
הוא מביט בה, הופך אותה בין ידיו, נהנה לחוש את מגע הלהב בין אצבעותיו.
אלא שאז אבא מגיע למטבח. בלי להתנצל הוא מזנק וחוטף את הסכין, מניח אותה על מדף גבוה.
הילד בוכה. אבא שלו לקח לו – לא סתם משחק, אלא את המשחק החדש, הכי יקר שלו.
זה כואב לו. למה? הוא בוכה, הוא מבקש. אבל אבא, דווקא בגלל שהוא כל כך אוהב אותו – לא מתכוון להחזיר לו את הדבר המסוכן הזה.
המשל ברור – אבא – הקב"ה, יודע בבירור מה טוב בשבילנו, אבל לנו לפעמים, כמו התינוק עם הסכין – הבחירה שלו נראית גרועה.
אז עכשיו תשאלי – אם כך – למה אנחנו מתפללים בכלל? אבא יודע מה טוב בשבילנו ומה רע.
יש לי שתי תשובות:
א', להתפלל (שחרית מנחה וערבית) זו מצווה!! את לא מתפללת כי את רוצה לבקש מה', אלא כי זו מצווה.
ואם מתייחסים לנושא – תפילה היא לא רק בקשה. היא תפילה. היא דיבור עם ה'. את לא מדברת עם אבא או אמא שלך רק כשמפריע לך משהו ואת רוצה לבקש את זה מהם. את מדברת אתם כי זה כיף לך.
וכאן אנחנו מגיעים לתשובה השנייה –
ב, כשאת מתפללת לה' במילים שלך, את בעצם משתפת אותו ברצונות שלך. את מספרת לו הכל. ה' תמיד פנוי לשמוע אותך. הוא רוצה לשמוע את הבקשה שלך. את חשובה לו ויקרה בעיניו.
וואו, יצאה לי תשובה ארוכה ממש.