אני מרגישה שאני ממש שונה כשאני בבצפר ובבית, בבצפר אני ילדה זורמת, חברותית, חכמה, אפשר להגיד אפילו מלכת כיתה! אבל בבית אני כאילו הופכת למישהי אחרת, שקטה, סגורה, דיכאונית, בלי כח, רבה עם האחים, ואני מרגישה שזה ממש לא אני! אני מרגישה שהמשפחה לא מכירה את האני האמיתי שלי, ילדה זורמת וכיפית.
מה לעשות?
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
25 תגובות
להיות הילדה הזורמת והכיפית גם בבית.
אם את באמת כזו זה לא אמור להיות לך קשה
ואי זה ממש אני!
מוזר בדרכ זה הפוך, לא יודעת איך לעזור לך
בדרך כלל בבצפר את שקטה, סגורה, דיכאונית, בלי כח, רבה עם החברות? משהו לא מסתדר לי
יאווו סוף סוף מישהי כמוני!!
אממ אם כבר אז אני ההפך…
סורי אבל אני לא יודעת איך לעזור…
בהצלחה!!??
לא יודעת אבל מוכר.
זה הכי נורמלי שיש בגיל ההתבגרות!
אוי עצובבב
מוכר
זה קורה לכל מתבגרת שניה
הזדהותהזדהותהזדהותהזדהות
הי!נשאר פה אחד מהתקיפה של האיראנים אמלההה אני קוראת לאבא שלי הוא שוטר
????
הלחצת
האלה: אבא שלי שוטר, תזהרי!
אצלי זה הפוך.
אצלי זה הפוך.
בבית אני פתוחה זורמת משוחררת וכו ובכיתה לא כלכך..
חמודה שלי
א. האני האמיתי שלך זה הנשמה וזה לא משנה אם היא זורמת וכפית או עצבנית ומדוכאת.
ב. אני בדיוק כמוך.
ג. הקורונה שינתה לי קצת את החשיבה.
ד. הכי קל להגיד בבית אני רבה ובבית ספר אני לא.
בבית נמצא האני האמיתי שלך, בלי מסכות, רק בבית את תסתובבי עם פיגמה, ותתנהגי איך שבא לך, הגדרה של בית זה – מקום בו מתגלה העצמות של האדם.(זה מסביר גם את העניין של דירה בתחתונים, שעצמיותו של הקב"ה תתגלה בארץ).
בקורונה הינו צריכים להתמודד עם האני האמיתי שלנו, לבדוק אם אני מתפללת, ומתנהגת כמו בחברה גם בבית. אני רצינית איתך, בבית אני תמיד הייתי הדיכאונית ובכיתה השמחה והזורמת, בדיוק כמוך.
עכשיו, בכיתה הכי קל להיות זורמת וכיפית, את בן אדם חברותי ב"ה ואין לך קושי מיוחד. החכמה האמיתית היא דווקא בבית, לעבוד על זה שההתנהגות האמיתית שלנו תהיי בסדר, שהעצמות שלנו תהיי של בן אדם שמח זורם וכיפי.
עכשיו אני לא רוצה להגיד לך שאת בן אדם דיכאוני, עצוב ומריר, ממשלא!
1. דווקא בגלל שהבית זה המקום שבו את מרגישה הכי נוח, זה נותן תחושה של פורקן, להוריד את המסכות, לפרוק תיסכולים, זה הכי הגיוני ומקובל שיש.
2. עצם זה שאת בכיתה שמחה, חכמה וזורמת זה אומר שיש לך את הפוטנציאל להיות כזאת גם בבית, את פשוט צריכה לעבוד על זה קשה, גם אני בעצם. (מזכיר לי פוסט שרשמתי בעבר בשם אופטימית, יש שם כל מיני רעיונות, מוזמנת להסתכל).
3. יכול להיות שזה נובע מהמשפחה (אצלי זה היה ככה) איך הם מתייחסים אלייך.
תכלס, מה את יכולה לעשות כדי לשפר את זה?
– תדעי שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים, הוא נשאר תמיד, והם תמיד אוהבים אותך ומקבלים אותך כמו שאת, כשתאהבי את המשפחה והם יהיו חשובים לך, מן הסתם יהיה לך קל יותר להחזיר להם אהבה, ולהיות כלפיהם סבלנית ואוהבת.
– תדעי שזה מצב חולף והוא יעבור, גם אם עכשיו את לא מרגישה נוח בבית, זה זמני ובסוף הכל יסתדר.
– תשקיעי אנרגיות בנתינה, תתני למשפחה, תעזרי, צאי עם האחים לגינה, תאפי עוגיות, תקני מתנות ליום הולדת, תשתפי כלים בלי שיגידו לך (אוי זה קשה, נקודה רגישה אצלי). נתינה תמיד מביאה רגשות טובים, סיפוק לעצמך, וגם המשפחה יותר מעריכה ומקבלת. כשנותנים מקבלים, זה גם נותן שמחה עצומה בלב.
הצלחות רבות נשמתי, אני איתך באותה סירה, זאת עבודה קשה אבל היא משתלמת!
מקווה שדייקתי, כי בכל זאת לא כולן אותו סיפור (למרות שממש הזכרת לי את עצמי)
נחליאלי את טובה!
נחליאלי!
לא אני שאלתי את השאלה, אבל בהחלט קראתי את התשובה.
הדהמת אותי!!!
גם הרצינות שלקחת בה את השאלה, והסברת כל כך יפה וברור!
גם הזדהות והבהרה שזה כל כך הגיונילהרגיש ככה!
וגם בסוף שאת כותבת שאת מקווה שדייקת וזה…
לא יודעת לומר מה, פשוט התגובה תפסה אותי, ואמרתי לעצמי ואוו!
אז רציתי שתדעי מזה 🙂
מצטערת בשבילך.
אני אובדת עצות:)
יש לי בת אחת שהיא ההפך. בכיתה היא שקטה, סגורה ובישנית בצורה מוגזמת. ובבית שלה, ולידי, היא משתוללת עם בטחון עצמי מופרז!
מה שקרה הוא שלפני כמה שנים הייתה לנו בת בכיתה, שהנחיתה לה את הבטחון עצמי בצורה אכזרית!!!!!
וואייי…. אופס… אני קצת הפוכה ממך….
את ממש אני כן בדיוק מה שכתבת… אבל ממש לא אני…
לא יכולה להסביר…
ושתדעי שזה לכולם מתישהו.. ככה או הפוך….
וואי.. דיי מוכר! רק שאצלי זה הפוךך
תגידו אם כבר מדברים על ביה"ס.. אז יש מורה שהייתי מתוסבכת עליה ועכשיו כבר פחות.. ב"ה!! הצלחתי לעבוד על עצמי! רק שאני מרגישה שדי חפרתי לה למרות שלאא! וייצאתי דפוקה נראה לי מכל הסיפור רק שיכול להיות שהיא לא חושבת את זה אבל רק מנסה לשחרר את הקשר… אווףף הסתבכתיייי
לפני שנה בערך היה לי תקופה קשה מאוד (אני מתכוונת בצד הרגשי…)
בבצפר היתי עם חברות והיה כיף אבל כשהייתי מגיעה הביתה לא היה לי כח. היתי מתעצבנת וכו'
אני ידעתי למה…
התחלתי לדבר הרבה עם אמא שלי כמו תרפיה כזה.
בכיתי המון ושחררתי וב"ה זה עבר.
אני חושבת שחשוב לדבר עם מישהו וגם לפני שאת נכנסת הביתה תנסי להרגע ולהכנס עם חיוך!