תפריט
מה קורה בננות?
נכון שאתם נורא אוהבות אלגוריות??
אז קדימה!
בואו נכתוב!!
כל אחת כותבת אלגוריה(אפשר גם קצרה, ממש לא חייב ארוכה) ומפרסמת פה בתגובות! לאתר-פליז תעלו את הכל כי נורא מבאס לכתוב שעותת ואז לא מעלים…
הנושא לבחירה חופשית, בעיקרון, אבל אם אתם רוצות רעיונות אזז..
על עצמך האמיתי
תכונות שלך שאת רוצה שיבואו לידי ביטוי
קורונה(איך אפשר בלי הנושא החרוש בעולם?)
ולא רוצה לחסום לכם את הדמיון יותר מדי..
אז יאללה תתפרעו!!
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
32 תגובות
מה זה בדיוק אלגוריה?
מהויקיפדיה- אלגוריה היא יצירה שיש לה משמעות מעבר לתוכן הגלוי והמפורש שמצוי בה. אלגוריה היא השאלה, מטפורה מורחבת.
היא נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור, לרוב תוך שימוש באנלוגיה לחיים ולמציאות.
אלגוריה היא לרוב יצירה ספרותית, אך היא יכולה להיות מועברת גם באמצעות אמנות חזותית, כגון ציור, פיסול, צילום, קולנוע, תיאטרון, או סוג אחר של יצירה אמנותית.
מצטרפת ללולי?
כנל חח
האמת העליתי אחת, מזמן, ואין לי זמן עכשיו לכתוב, אז אני פשוט מעתיקה אותה לפה.
רק תחכו.
היא רק ילדה קטנה. תמיד היא ידעה את זה, אבל עכשיו יותר מתמיד. וזה מרגיז. לא מספיק שהיא
לבד, רחוקה, ונטע זר בכפר, אז היא גם ילדה קטנה. קטנה מאד. קטנה כל כך עד שאפילו החליל לא מצליח לעזור לה בכאלה שעות. שהיא שוכחת הכל, ורק רוצה לחזור הביתה.
אבל אי אפשר. סבתא כבר מזמן חזרה, והשאירה אותה פה – לבד. וזה לא הוגן. בכלל. אבל מה לעשות, הכפר דורש את שלו והיא תמיד בסוף קמה וחוזרת לכולם, אבל עדיין היא מרגישה קטנה.
לא שזה כל כך נורא להיות קטנה, חלשה ובלתי מזיקה ,ככה אף אחד לא מסתכל עליה ולא חושד בה שהיא מהמחכים, וזה דווקא טוב.
סבתא הזהירה אותה לפני שהלכה, שלמחכים לא היה סוף טוב, והאנשים בכפר לא אוהבים אותם. אז היא ילדה, ואפילו, היא מחכה. וכל הכפר לא יודע. הם חושבים שהיא שרי (בסגול, כן?) המלוכלכת והמשונה, שכל היום שרה ומנגנת לכבשים שלה שירים מוזרים.
רק הילדות הממש אמיצות מתקרבות אליה לפעמים. כל השאר שומרות ממנה על מרחק בטוח. וזה לא שהיא עשתה להן אי פעם משהו רע – זה רק שהיא כל כך אחרת, וזה תמיד מרתיע…
האמת, לא חסרה לה חברה. הכבשים שלה מספיקות לה די והותר. והילדות בכפר רעשניות מדי. אבל לפעמים, בשעות החשוכות, היא מרגישה שכבר אולי באמת אין למה לחכות. ואולי היא כבר המחכה היחידה בכל הכפרים – אז בשביל מה? בשביל סבתא שהלכה ולא תשוב? בשביל הכבשים הפתיות שלה?
היא יודעת שאסור לחשוב מחשבות כאלו, אבל היא קטנה. וילדות קטנות לא יכולות לא להבין כלום וגם לא לחשוב מחשבות. אולי כשהיא תגדל היא כבר לא תחשוב כל כך הרבה. אולי היא כבר לא תחשוב בכלל. אולי.
עשר שנים אחרי.
אוף. אני שונאת ללכת מאחורי הבתים. תמיד יש שם אנשים מעצבנים ורעש. "טה טה טה! נערה אומללה. מסתובבת בכפר כאילו אין לה משהו אחר לעשות כל היום. לא אוכלת בקושי, לא מדברת עם אף אחד. יצור קטן ואמלל."
-" אומללה? אוי כמה שאת תמימה. אני בטוחה, ואמרתי את זה בוועדות כבר כמה פעמים, שהיא מחכה. וכולכם, כל הכפר המטופש הזה, תמשיכו לעצום ריסים ארוכים ולחשוב שהכל טוב! וכשהילדים שלכם יתחברו למחכים, אל תבואו אלי, כי אני הזהרתי…."
טוב, זאת שוב ליס. הנס שלי שכולם שונאים אותה בכפר, כי היא טרחנית ולכלכנית. לכן אף אחד לא מקשיב לה גם הפעם. אבל אסור לי לשחק. אם יום אחד יאמינו לה – זה יהיה הסוף שלי. המפגשים הנדירים עם המחכות האחרות הבהירו לי את זה טוב מידי. אבל היו גם דברים חיוביים יותר במפגשים האלו. הידיעה שיש עוד מחכות כמוני, שאני לא לבד במלחמה הזאת, שבאמת יש למה לחכות – נותן לי את הכוח להמשיך. גם ולמרות ליס המעצבנת.
הכבשים שלי ממתינות לי כבר, אז אני מזרזת צעדים. ומזרזת אותן עוד יותר כשאני שומעת את הלחישה: " שרי!" אף אחד לא קורא לי כאן מסיבות טובות. עדיף להסתלק ודי. " שריייי!" הפעם זה קרוב. אני לא מזהה את הקול. הלב שלי שלי דופק מהר מידי. אני עוצרת. הרחשים מתקרבים. מהחצר הסמוכה קופצת אלי נערה עם שער דבש ועינים צוחקות.
"מאג", אני קוראת בתמיהה. "מה את עושה כאן מכל האנשים?" ושוב מחסירה פעימה. " למה הסתכנת? את יודעת שמסוכן להיכנס לכפרים! השמירה מהודקת כל כך! מה היית עושה אם היו עולים עליך? ומה…" מאג עוצרת אותי בחיוך רחב. " אה, אין סיכון כזה כבר. פרשתי. מותר לי ללכת עכשיו לאן שאני רוצה בלי שום בעיה. אז קפצתי אליך כדי לראות מה שלומך."
נאלמתי. התופעה המדאיגה של התפוררות השורות לא הייתה סוד. כולם ידעו את זה. ודווקא לכן כל מחכה ומחכה היה חשוב כל כך. איך? למה מאג עשתה את זה? היא הייתה כל חזקה! המחכה הכי טובה באזור! "ואו. מאג. לא חשבתי שהבאה זאת תהיה את." הקול שלי קשה. אין בי טיפת הכלה. לא התכוונתי, אבל אני כל כך נבגדת. מאג מסתכלת עלי
בעינים ירוקות ופגועות. "אני לא ילשין עליך אם זה מה שחשבת! אני עדיין חברה שלך גם אם הדעות שלנו שונות!"
דעות. זה כל מה שיש לה להגיד על החיים שלי. "את לא רוצה שאשאר איתך? לעזור לך? את הרי בודדה יותר מכולן! חשבתי שתשמחי!" לרגע אחד אני מסתחררת. תמונות שלי ומאג יושבות בשדות עם הכבשים. צוחקות. משיגות אוכל יחד. אבל אני יודעת שאסור לי. מאג עזבה. אי אפשר לדעת מה היא תחליט לעשות מחר. " או, שרי בבקשה! אין לי לאן ללכת. לפחות הלילה? לך יש מקום לישון, לי גם את זה אין…"
אני רוצה לצעוק לה שאין לי מה לעשות. וההחלטה הייתה שלה. ואני עדיין מרגישה מבולבלת. במקום זה, אני ממשיכה ללכת בשתיקה לכבשים שלי. הן מחכות. מאג הולכת אחרי בטבעיות. מפטפטת על הדרך היפה שעברה מהכפר הסמוך עד לכאן. על האנשים פגשה בדרך, על ההקלה בהרגשה החופשית, הנקיה מסודות. "זה מדהים. לגלות את העולם מחדש.
הכל פורח יותר כשקל בלב.
"אני ממשיכה לשתוק. אין לי שמץ של מושג למה. הכבשים באמת חיכו לי. הן מרעישות. מאג עוזרת לי להשקיט את המהומה בחצי מהזמן שהייתי עושה את זה לבד. היא מוצאת לעצמה פינה, נשכבת ונרדמת עוד לפני שאני מספיקה להתיישב. היא ישנה, ואני לא. כל העולם ישן עכשיו – ואני לא. איך היא יכלה? לעזוב הכל? את התקווה? את האמונה? את הציפייה?
ואיך היא מאושרת? ולמה היא הגיעה דווקא לכאן? ולמה אין אף אדם שיענה על כל השאלות שלי? אני מרגישה את הסופה מתקרבת. רצה מהר לדלת של הדיר, יוצאת החוצה עם החליל. מנגנת, מתמכרת. ההמנון של כל המחכים ברחבי התבל. חוזרת לאט לאט לנשום. נרדמת בחוץ, ומתעוררת לקול צחוקה המתגלגל של מאג.
כן היא ישנה בטוב, והאכילה את כל הכבשים. והן כל כך חמודות! היא שוב צוחקת. יוצאות ביחד לשדות. יושבות לנו נישה נעימה במיוחד. מאג מוצאת תותים. אני מאושרת. אני נורא אוהבת תותים. גם סבתא אהבה אותם. גם הכבשים. חוזרות לדיר. מאג נשארת איתי. לא שהיא שאלה ואני הסכמתי או משהו כזה. ממש לא. היא פשוט נשארת. וזהו.
הימים מתחילים לרוץ, והצחוק של מאג הוא הפס קול שלהם. מידי פעם הצחוק שלי מצטרף. הכבשים תמיד פועות. מאג חברה של עוד המון נערות בכפר. מזמינים אותה לפעמים לארוחה. עד היום – לי זה לא קרה. יום אחד הזמינו גם אותי. היה טעים. ליס כבר לא מדברת עלי, עכשיו אפילו לא מקשיבים לה. טוענים שהיא מחפשת צרות. נערה כל כך נחמדה. שקטה קצת, אבל יפה, ולא עושה בעיות. למה לחפש אותן? הימים ממשיכים לרוץ. באופן משונה מעט אין שום הודעה על מפגש
בקרוב. תמיד כשהמפגשים מתעכבים אני דואגת ממש, אבל עכשיו לא. הימים בורחים לי, אז אין לי זמן לדאוג. אני מתחילה לגבוה, הלחיים שלי אדומות יותר, והעיניים גם הן בורקות.
לילה אחד של סוף סתיו, מאג לא נמצאת. אני שוכבת בחוץ, מסתכלת על השמים. ואז אני שומעת שריקת התרעה. אני קופצת. אם מאג כבר לא מחכה, ואני היחידה בכפר, אז זה אומר שמישהו אחר מגיע. טוב, זה לא מישהו. זה דבי עם הילדה הקטנה שלה. דבי היא הכי מבוגרת בקבוצה שלנו, חמה ומתוקה כל כך. אבל היא צריכה לעזוב עכשיו. אני בוכה. היא מחבקת אותי חזק, והולכת. משאירה איתי ילדה בת שבע, עם סרט אדום בשער ומעיל אפור. אה, וקוראים לה אלי. היא מנומנמת, אז אני מפנה לה מקום נעים והיא נרדמת מייד. אני חושבת מה עומד להיות מעכשיו. בגיל שלה סבתא כבר
עזבה, ואני טיפלתי בעצמי, אבל אלי נראית כל כך חסרת ישע. אני מהדקת לה את השמיכה והולכת לישון.
מאג לא אוהבת אותה בכלל. היא טוענת שהיא ילדה מפונקת וחסרת תועלת. ואין שום סיבה שהיא תשאר איתנו ותיפול עלינו לנטל. דבי עזבה, ואין מי שיתנגד אם נשלח אותה לבית האסופים. חוץ ממני. " אבל מאג, אולי שכחת, היא מחכה! דבי לא הביאה אותה אלי סתם! אני אחראית לשימור השושלת! איך אני יכולה לוותר על מחכה?" מאג מחזירה לי עם ניצוץ שאף פעם לא ראיתי בעיניה היפות: "מחכה, מחכה. אני לא מחכה. וגם את כבר לא כל כך. ומה זה כבר משנה? שתינו יודעות
שכבר אין למה לחכות, והכל זה ביזבוז זמן אחד גדול. מה, לא בילינו יפה בזמן האחרון? אל תכניסי את עצמך לסיבוכים מיותרים! דבי הלכה, סבתא שלך הלכה, וגם אבא שלי. כולם הולכים בסוף. אז בשביל מה להתאמץ?"
אני שותקת. יודעת שאין לי שום זכות להשיב לה או להסביר את כל מה שאני יודעת. אני באמת כבר לא מחכה. מאז שמאג פה אני לא מחכה. ואיך אני יכולה לחכות, עם תותים בפה, שמיכת צמר, ושמים תכולים עד כדי סינוור? אז אני רק הולכת משם. אלי יושבת בחוץ ונועצת בי מבט משתומם: " שרי, למה את חברה שלה? היא בכלל לא מחכה! אמא שלי תמיד אמרה שלא כדאי לדבר עם אנשים אחרים. הם יכולים לבלבל אותנו. אז למה היא כאן החברה האחרת שלך?" אויש. היא שמעה, וזה לא טוב.
האמת שיש לי נקיפות מצפון. דבי הביאה אותה לכאן, היא חשבה שהיא משאירה את הבת שלה בידיים של מחכה נאמנה. אבל אני לא. הו, אלי האומללה. מה היא תעשה בבית האסופים? מחכה היא כבר לא תצא משם אני מחליטה לא להחליט. לא שולחת את אלי לשום מקום, וגם לא מתווכחת עם מאג, והתוצאה היא שאני מאבדת את שתיהן. אלי לא מבינה אותי, למה אני חברה של כאלה אנשים לא קשורים, ומאג כועסת עלי, ואפילו מאד. לטענתה אין שום סיבה להשאיר אותה איתנו. היא פה מיותר להאכיל, ויצור מפונק שצריך להשגיח עליו . ואם ממילא אני כבר לא ממש מחכה – אז בשביל מה? יתכן ובאמת אין סיבה, אבל זה מה שאני עושה.
מאג כבר לא כל כך מגיעה לדיר הקטן שלי. היא מסתובבת עם הנערות בכפר, צוחקת איתן, אוכלת איתן. אני מבינה שזה המחיר, אז לא מתלוננת. אלי אוהבת את הכבשים והשדות. כל היום היא מטיילת ובלילה אנחנו הולכות לישון ומחליפות חוויות. -"היום הלכתי מהחצרות. הכלב הג‘ינג‘י הלך אחרי. הוא כזה מתוק! רציתי לקחת אותו איתי, אבל הוא ברח לי לחצר אחת. ראיתי שם את מאג הזאתי ורציתי לומר לה שתעזור לי לתפוס אותו, ואז שמעתי אותה אומרת לחברה שלה שאנחנו מחכות, ולא הבנתי, את אמרת לי שהיא לא מחכה?" אני לא מבינה. ואז אני מבינה יותר מידי. קופצת. לאא. מאג עשתה את זה, היא הלשינה! אני לוקחת רק את בום, הכבשה האהובה עלי, את תרמיל המחכים, ואת אלי. ואנחנו הולכות.
כשאנחנו מתרחקות קצת מהכפר אני מתחילה לשמוע את הקולות. צעקות בלגן ובהלה. כן, גילו מחכות, הן ברחו. שורפים
להן את הבית עכשיו. משום מה כלום לא אכפת לי עכשיו, חוץ מהתותים. אלי נותנת לי יד חזק, .ואנחנו ממשיכות ללכת. בום משתרכת אחרינו בעייפות רק כשאנחנו מוצאות עץ לישון עליו, אני מתחילה לבכות. זהו. 17 שנים הלכו לפח . ואיתן הכבשים והזהות שלי. איך נכנס עכשיו לכפר אחר? יזהו אותנו בשניה. החקירות כל כך קשות לאחרונה!
אלי מבקשת ממני בשקט לומר את המסורה. אני מלטפת אותה ומספרת לה בשקט את הסיפור שהיא ואני מכירות בעל פה. בבוקר הכל נראה יותר טוב, ואנחנו מחליטת ביחד להשאר ביער. כי מה רע ?
אין אנשים ביער. נכון, גם אין מחכים. אבל אנחנו נחכה כל כך חזק שזה יהיה כמו המוןןן מחכים – נאום אלי. גם בום אוהבת את היער. תמיד יש שם מה לאכול.
לאט לאט אני מצליחה להרגיש את זה שוב. את כל הרגשות שהלכו כשמאג באה. אני משתדלת לחכות באמת. ויודעת שלא משנה מה יקרה – אני ואלי נישאר ביחד, לחכות. וכל לילה אנחנו נאמר את המסורה.
קול צלול ומתוק של אלי, וקול נלחם שלי.
-לפני שנים רבות, בימים בהם היה כפר אחד בכל היקום כולו, היו כל תושבי הכפר ההוא מאושרים תמיד.
השמים היו כחולים ויפים, והשמש לעולם מחייכת. ובמרכז הכפר גר הרועה הגדול.
כולם, מגדול ועד קטון אהבו את הרועה, ובכל שאלה או בקשה היו נועצים בו, והוא ברחמיו ובתבונתו האין סופית, תמיד תמך, והתווה להם את הדרך.
עד ליום, בו השמים קדרו. אנשי הכפר נעצרו בבהלה, ואצו אל הרועה. והוא, הביט אל תוך עיניהם באהבה ולחש: "אהוביי, נאלץ אני לעזבכם, וללכת לי לעולם אחר וזר. אבל" נישא קולו ברעדה, "נשבע אני בשמי! שעוד אשוב. ואלך אל הכפרים בהם תהיו, ואקח אתכם באהבה אלי ואל כפרי. רק תחכו."-
אמאלה אני פשוט קראתי מרותקת!!
הכתיבה מהממת!!!! והמסר חזק ומרגש!
היא שמורה אצלי במחברת. מדהימה ממש!!
כבר החמאתי לך שם כמויות?
באמת ששווה לקרוא
וואוווו
מותקק את מטורפתת
כבר קראתי את זה שהעלת את זה, ולמרות זאת קראתי שוב בשקיקה
אין. אין. אני פשוט חולה על הכתיבה שלך
יש בה כל כך הרבה עומק ורגש שמבחינתי זה שילוב מנצח?
אגב, בת כמה את?
תודה לשלושתכם. אני 16 וחצי. אוייש, זה כזה קטןןןן.
קטן?! חח?
אני בת 15 וחצי, זה קטן אם כברר
מותק, את מהממת!
כתיבה מושכת. פשוט מושכת.
כיף, תענוג לקרוא?
אוייש הכל קטוע.. אני רואה רק את האות הראשונה בכל שורה.
טוייב הנוקיה עם הבעיות שלה..
מהה?? את בשותפות מנוקיה???
איך זה יכול להיות?
כנראה יש לו אינטרנט…
מה אלגוריה? חחח
? What is algorya
?Idk
אלגוריה: יצירה ספרותית, נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור, לרוב תוך שימוש באנלוגיה לחיים ולמציאות…סוג של משל.
האמת שקצת קשה לכתוב אלגוריה ככה סתם בלי נושא להיתפס עליו.
ולא עולה לי שום נושא בראש- תנו רעיון ואזרים משו…
במקום להסתבך עם הגדרות?
הספר מחנה הקיץ של אדון הוא למשל הוא אלגוריה למי שמכירה זה אמור להספיק?
אני לא מכירה ?
וטוב שכך.
אז זה לא מספיק לי…
אליגוריה זה סיפור שהוא כמו משל כזה. יש לו רובד פנימי עמוק יותר..
אבל מה כתוב חחח פליז תגידו. כי אות ראשונה מכל שורה לא אומרת לי מה צריך לעשות 😉
כן זה עם אינטרנט.. ובגלל שאני מכירה את עצמי שאם יהיה לי סמארטפון אני יהיה כל הזמן איתו, אז החלטתי על נוקיה עם אינטרנט.
ושותפות בנוקיה זה דוקא ממש נחמדדדד :-*
ליעל רועי יש כמה ספרי אלגוריה- מחנה הקיץ של אדון הוא, מחלק התמונים, ילדי דינור,ועוד
יוו
סופסוף העלו!:)
פרסמתי את זה מזמן
איזה אלגוריה חמודה העלית, מותק!
ממש ממש אהבתי!
אני עכשו בתכנונים על אלגוריות..
בעזה אעלה:))
אבן דרך איזה פוסט חמודד-לייק!!
מותק-הכתיבה שלך מדהימה!!! תמשיכי ככה!!!
יאלהה בנות תכתבו גמאתןןן
בכפר ציורי במיוחד, בפאתי הולנד גרה קבוצה של אנשים, 'כת' כינו אותם.
כולם לבושים באותם הבגדים הישנים, שמלות ארוכות עד הרצפה בצבע חום בהיר. נשים וגברים כאחד.
הארי, הולך לתומו בגבולות ה'בית', לבוש בשמלה ארוכה בצבע חום בהיר, פנים נוגות וחסרות חיוך, חיים.
מבחוץ היה ניראה כמו כל הילדים האחרים ב'בית', אבל מבפנים הרוחות סוערות. צעקות וצרחות. ים סוער, שוצף. מחשבות רצות, עולות ויורדות. הולכות ובאות. לא עוזבות. לא מרפות.
יש לו אבא, והוא רוצה להכיר את אמא.
אבל אמא בוגדת. אסור לחשוב עליה.
אבל הוא אוהב את אמא. ואמא אוהבת אותו. בטוח.
אמא אמרה לו את זה לפני שעזבה, ברחה.
עבר רק שנתיים, אבל החיים ב'בית' ממשיכים כרגיל.
ראש הבית כל יום אומר את הדרשה על הבוגדים. על אמא.
כולם יוצאים לעבוד ומתלחששים על הבוגדים. על אמא.
ואני חושב לעצמי, מה אבא מרגיש? כואב לו? קשה לו?
בעצם, מה בכלל יש לי בעולם? סבתא הפכה למלאך לפני שנולדתי. אמא עזבה. אבא אטום. חברים אין.
אז מה? למה אני חי?
וככה עוברים הימים, והלילות. בשאלות ללא תשובות. בבכיות לתוך הכרית.
כעבור 10 שנים
אני כבר לא ילד בן 9 בלונדיני קטן עם עיניים תכולות מבריקות בתמימות.
אני בן 19, בוגר, קשוח ואטום. העיניים הפכו לכחול חזק ושקוע, השיער נצבע בצבעים נועזים והבגדים ממזמן הפכו להיות בשיא סטייל.
עברתי דברים בשנים האלו, החיים לא היו קלים.
פרידה אכזרית מאמא בגיל 7 השאירו לי טראומת ילדות, קשה.
שגילתי שאבא הלשין על אמא נפגעה לי יכולת הדיבור למשך חצי שנה.
ושהבנתי שסבתא לא מלאך פשוט קמתי וברחתי.
בגיל 14 וחצי.
מצאתי את עצמי בניו יורק הסואנת. לא מכיר מילה בשפה. בתרבות. בחיים.
והחיים לימדו אותי הכל מאפס, בצורה הכי קשה שיכולתי.
התגלגלתי למקומות שאף אחד לא חלם, שמעתי על דברים בדרכים שאסור לשמוע. אבל דבר אחד החזיק אותי. אמא.
גם שהייתי גנב מתחיל בן 15, וגם שהייתי סוחר סמים גדול בן 18.
זה נשאר בגדר חלום חיי. למצוא את אמא.
ואני מחפש. אישה בלי שם. בלי זהות. בלי טפסים.
רק עם זכרון מטושטש של ילד בן 7.
ואני לא מתייאש. כי בשבילה ברחתי. בשבילה בגדתי.
אוהב אותך אמא, בכל מקום שאת ואני נמצאים.
כעבור 10 שנים.
אני איש עסקים,יש לי אישה וילד.
אני מסודר בחיים.
הייתי במכון שיקום לפושעים, ושם מצאתי את אישתי.
לא בתור פושעת, בתור מטפלת במכון.
וגם עכשיו, שהחיים שלי מסודרים אני מחכה לה.
מצפה לה. משתוקק לה.
אני מחפש, ולא מתייאש.
אני ימצא אותה.
ופתאום באמצע כלום, עוד יום שגרתי בחיים.
נחה מעטפה בתיבת הדואר.
"הארי שלי.
אני אוהבת אותך. ועוקבת מרחוק.
באהבה אמא."
מה שהיה אחר כך אני לא זוכר.
התעלפתי 3 פעמים לפי הסיפורים.
יש. לי. אמא. אוהבת.
אני מרפה, משחרר.
אמא יודעת שברחתי בשבילה.
שהיא תוכל היא תבוא.
"אמא, אני אוהב אותך"
וממש ברגע זה, נפתחת דלת של ווילה מולי, ווילה נטושה.
אישה תמירה, גבוהה ויפה.
עם משקפי שמש ותיק אלגנט.
מנופפת לי לשלום
ומפריחה נשיקה לאוויר.
ראיתי. את. אמא.
טוב אינלי שמץ אם זה אלגורי או לא..משבטוח שהיה לי כייף לכתובב..
וואוווו זה היה מטורףף.
אני ישמח לתגובות עם פירושים שלכם ולאן כל אחת לוקחת את הסיפור, זה נורע מעניין אותי.
תנקיו?
אמאלה. רוצה לרצות. זה מהמם!!!!!!!!
ממש אבל. אני קראתי שלוש פעמים!!!!
לודעת, איכשהוא, אצלי בראש יש לזה המשך לא טוב….
כאילו אנחנו כל החיים שלנו רודפים אחרי דברים, ובסוף אנחנו משיגים אותם, והאושר לא שם…..
ככה אני חשבתי שתגמרי את זה.
אבל לא נורא שגמרתי את זה טוב.
הכי כיף להיות אופטימיים.
לייק ענק על הכתיבה!!!!
מותק, תקחי את זה לאן שאת רוצה ולאן שטוב לך.
לי אישית יש לזה פירוש אחר ממה שאת חשבת, רדיפה אחרי דברים.
אבל זה מה שכייף בסיפור דמיוני?
יאאאאאא רוצה לרצות מהמםםםםםם!!!!
לייקקקקק
יואו מגניב, בדיוק רציתי להעלות אחד!
הוא חזק ואהבתי אותו ומסתבר שהוא אלגורי כי ככה המורה קראה לו כשהיא הביאה אותו במבחן בספרות?
למתאוננים\ה. תראל
השמש אינה צורבת,
היא זורחת.
נצרב-
רק מי שאיננו יכול
לשאת את האור
הרוח איננה עוקרת
היא נושבת
נעקר-
רק מי שאיננו צמוד למקומו.
חחחח ברדוששש
תמסרי לה דש??
אז ככה:
כשאבן דרך העלתה את האלגוריה כתבתי את ההתחלה שלי בדף, ולא סיימתי…
אני בתכנונים להעלות אתזה, כי שכחתי מזה ואתמול מצאתי…