תפריט
גם את כמוני מרגישה לפעמים עומס רגשי כזה ואין לך אצל מי לפרוק? גם לך אין את הבנאדם הזה שישב מולך, יסתכל לך בעיניים ויקשיב לרחשי ליבך? אז אם את כמוני, מה את עושה כדי לספק לעצמך את הצורך הזה?
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
28 תגובות
כן
אבל אני משתדלת לספר ולשתף אנשים וחברותת
כען, אני גם כמוך.
מה אני עושה? לא עושה כלום. סובלת בשקט עד שהמישהו הזה יגיע.
בול אני.
אני פשוט כותבת.זה משחרר ומרגיע ממש
וגם מפתח לי את כישרון הכתיבה;)
בהצלחה אהובה❤
שלג, אם את לא מתנגדת אצטרף אליך.
בכיף טוהר?
יוצאת למרפסת, ומדברת. פשוט פורקת הכל. כאילו יש מישהו מולי שמסתכל לי בעינים ומקשיב. אני יכולה לראות בעינים לי את החיוך שלו, את המבט שלו, את ההקשבה וההכלה שלו.
שומרת הכול בלב, ולפעמים כן מצליחה לפרוק אצל איזשהי חברה אבל אז מתחרטת ששיתפתי. בדכ אם זה משהו מאוד אישי, אני שומרת כי אני יודעת שאפחד לא יבין אותי וברגע שזה מתמלא יותר מידי אני בוכה מוציאה הכול החוצה, וחוזרת למסלול חיים, זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות אבל אין לי ברירה אחרת בדברים מסויימים.
אמאל'ה בול.
מצטרפת..
אני מדמיינת שאנשים שאני רוצה להגיד להם דברים נימצאים מולי ופשוט אני מדברת לעצמי כולל הבעות פנים מוגזמות ולפעמים שירה תוך כדיי. אם זה מידיי מוזר בשבילכם אז אל תתנהגו כך אבל אני דיי מטורללת(בקטע חיובי כמובן) וזה לרוב יוצא דופן אבל אני אוהבת את זה וזה ממש עוזר.
כן
כלום – בוכה
לי כן יש,
אבל בכל דבר יש גם מעלות וגם חסרונות ולפעמים זה חסרון לספר.
בכל מקרה תמיד יש לי את ה' והוא תמיד איתי, אין רגע שאני לבד.
אני כמוך מרגישה המון פעמים עומס רגשי. ויש לי אצל מי לפרוק אם ארצה.
אבל על העיניים שלי יש מסך שקוף שלא נותן לאף אחד להסתכל עליהם. והלב שלי בכלל נעול.
בקיצור, אני לא יודעת לשתף.
לפעמים אני כותבת וזה משחרר. ואם אני לא מצליחה- אז הלב מתפקע, לבד.
עד לפעם הבאה.
כותבת, זה כמו לדבר למישהו הכי בפתיחות ובלי בושות
רוב הפעמים אני גם דרך הכתיבה מגיעה לדקויות ותובנות חדשות על הדבר שאני כותבת שלא הייתי מגיעה אליהם אם לא הייתי כותבת
(כשאני אומרת כותבת זה לא הכוונה לשירים וכאלה אלא פשוט לכתוב מה שעולה לך)
קובץ וורד במחשב
כןן
מדברת עם עצמי מול המראה ברגע שאני רואה את עצמי אני קצת נרגעת
והרבה בוכה
כן.. (אני לא יכולה לומר באופן אבסולוטי שאין לי אצל מי לפרוק, אבל אלו לא אנשים שהלב שלי שש להחשף בפניהם בצורה עמוקה שכזו)
כותבת לרבי/ הולכת לישון/ בוכה את חיי/ מתקלחת/ מנסה להתעסק בדברים אחרים/ כותבת (רק אם יש לי מילים בתוך הבלאגן)/ מדברת עם ה'/ שרה.
כן, נראה לי קורה לכל אחת באיזשהו צומת בחיים.
מה אני עושה?
לרוב, כותבת.
אם אין לי אפשרות לכתוב… זה קצת יותר "מסוכן"
הלבד מטריף אותי. אני מנסה לתפוס את הכלום, נושכת שפתיים, מתקשרת לבת ומקשקשת איתה על סתם.
– – בורחת.
כן אני כמוך
מה שאני עושה זה יושבת ומשרטטת עיטורים פיצקים ממש
וממלא דפים בזה..בעיקר בכיתה..כולם לומבינות איך יש לי סבלנות לזה הם לא קולטות ששם אני משקפת את הרגשות..גמני לא ממש זה בא לבד..
או שאני יושבת ובוהה בתיקרה חולמת לנגן בכינור לעשות צניחה חופשית
להתחתן דברים לא קשורים..עד שאני חוזרת למציאות..אבל בעיקרון זה לא יוצא הרגש זה רק מושהה בורח ומתחבא בעצמו מעצמו.
בוכה בוכה ובוכה
חולמת שיהיה לי כזה בנאדם ומהרררר
כי אני מרגישה שנגמר לי כבר הדמעות…??
אני גם הכי אוהבת לצאת בגשם שוטף ופשוטלבכות לה"
ככה בחוץ בלי שאף אחד לא שם לב…
חופרת בהודעות לחברותיי המסכנות ומקווה שיענו מהר.
כותבת שירים/קטעים.
אאוצ', אאוצ', אאוצ'.
כאב לי לקרוא את התשובות פה.
כן.
כן.
כן.
הולכת למטפלת רגשית פעם בשבוע, ובשאר הזמן שורדת.
כן, מרגישה אתזה הרבה.
פשוט כותבת, לפעמים זה עוזר ולפעמים לא..
אאוצ' מזדהה.
זה קשה וכואב.
קשה לשתף את המישו הלא נכון, ואז להתחרט (דרך קצרה שהיא ארוכה?)
לפעמים זה שווה-אומרת לעצמי אולי זה לא הבנ"א המושלם אבל עדיף לי, רוצה וצריכה לשתף.
אני כותבת לעצמי, המון. הכל. בלי לסנן. מנקה כ"כ את הלב…
לאחרונה למדתי להיות חברה של עצמי.
נשמע קל אבל זה תהליך עמוק ומדהים.
זה מעביר את כל הכתיבה לרמה אחרת, אבל אני גם לא תמיד צריכה לכתוב.
מדברת עם עצמי, מרגיעה, אומרת לעצמי את מה שרציתי שיגידו לי, מקשיבה כמו שרציתי שיקשיבו לי (בלי לקטוע… כן, אפילו שזה אני ומי יקטע-אני מתכוונת שלא נותנת לקולות מחלישים לדבר. אני עכשיו רק מספרת לעצמי את כל החויה שהייתה, כמו שהיא) אוהבת, מעריכה ומקבלת את עצמי איך שאני (והכל לפי-איך שרציתי שיקבלו/יאהבו אותי. אז למה שלא אעשה זאת לעצמי?)
ברור שאני עדיין צריכה ורוצה למצוא אחרים שיקשיבו, לשתף וכו'
ואם אני מוצאת-אני עושה זאת, ושמחה.
אבל אם אני לא מוצאת-לא קרה כלום. למדתי להסתדר לבד:)
החיבור לעצמי הוא לגמרי לא במקום קשר עם אחרים.
להפך, רק הופך את הקשר עם אחרים להיות יותר מיוחד ועמוק.
דפקתי הרצאה:) הנושא קרוב לליבי?
❤
איזה מהממת.
בול כמוך
כמהה הכי שיכול להיות, למישהו שייתן לי חיבוק, יסתכל לי עמוק בעיניים ויבין אותי, בלי שאגיד לו מילה. אחד כזה שיסתכל ואז ייחבק שוב- עכשיו כי הוא מבין אותי, את כל הקשיים שלי, בלי להוציא ממני מילה…
הלוואיי!!!
לא חושבת שיקרה??
לא מצליחה לספק לעצמי את הצורך הזה אז מרגישה כך עד שעובר ושוב ושוב, לפעמים מכריחה את עצמי לגשת לדבר עם מישהו ואז לא מסתדר וזה עובר בסוף ואח"כ מתחרטת כמובן שלא דיברתי…
בהצלחה לך!
משתפת את ה', ממילא הוא היחיד שיכול לעזור לי.