אני פשוט בוכה בקול ומתקפלת בתוך עצמי ומדברת לאלוקים , או שולחת הודעה לאדם שקרוב לי או מדברת איתו בטלפון.. אבל זה קורה בדכ רק בלילות, ביום יום אני מתפקדת לגמרי רגיל לא משנה כמה אני מוצפת. ב"ה.
אבל הייתי בעננים! אף אחד לא היה כדי להעיר לי ולהגיד לי שלא כדאי שאני אהיה זמרת… שמחתי, עצמתי עיינים ושרתי! ובגלל ששמתי בווליום גבוה גם לא שמעתי את הזיופים… המלצה שלי!
אין משהו ספציפי שאני עושה שעוזר לי להשתחרר, אני נושמת עמוק ושוב עמוק. ומדברת עם כל הקולות שדוחפים אחד את השני בלב שלי ומבקשת שידברו כמה שהם יכולים ומצליחים, מה שהם יודעים. שיסבירו מה הם מרגישים ולמה כואב להם חזק. רק בבקשה, לא אחד מתוך השני, אחד אחד בבקשה.
ואז אני מתפלל חזק ומדברת עם הקב"ה שאוהב אותי כל כך, ופשוט מחכה שהזמן יעבור. מה אני עושה בזמן הזה? קורעת דפים קטנים, כותבת מלל של לב, דוחפת את הראש שלי עמוק עמוק לכרית כאילו שהיא תצליח לקבור אותי אצלה.
והלב שלי לא חוזר לפעום רגיל, הוא פשוט מבין שזה בסדר לחיות ככה, ולא צריך להכריח את עצמינו להתחבא מהכאב הזה. מותר לי להשבר. מותר לי לצרוח. מותר לי להיות.
לחפור בזה, עד שאין כבר כוח והדמעות נגמרות. ואז להיכנס להתקלח ולישון. או לפתוח את המחשב, לבזבז כמה שעות. ואז להתחיל את הסבב של הדמעות והמקלחת+ תוספת מיוחדת של תסכול והרגשת גועל על איך שבזבזתי את היום.
יודעת שהתגובה שלי לא מועילה לכן אני יוסיף מה *אמורים* לעשות: ללכת לחברה ההיא שמספרת לי כל מה שהיא עוברת בחיים, ומשום-מה אני לא נוהגת לשתף אותה חזרה.. ולספר לה מה אני מרגישה. לא לצפות לתגובה שתועיל מידי, אלה להנות מעצם הפריקה (כי אחרת יהיה עוד סיבה לבכות)
אבל הכי הכי טוב, לעמוד לתפילת מנחה, להרגיש הזדהות עם כל מילה שם, להגיע לשמע קולנו ולדבר עם אבא על כל מה שמפריע לנו בלי ליפות את המציאות. דורש כוחות לרגעים הראשונים, אחר כך הם חוזרים בכמויות! ותכלס לזכור שזה זמני, מגיע פעם ב… והולך כמו שבא. אז לנשום עמוק ולתת לגל לעבור…..
*לעמוד לתפילת מנחה, להרגיש הזדהות עם כל מילה שם, להגיע לשמע קולנו ולדבר עם אבא על כל מה שמפריע לנו בלי ליפות את המציאות. דורש כוחות לרגעים הראשונים, אחר כך הם חוזרים בכמויות! ותכלס לזכור שזה זמני, מגיע פעם ב… והולך כמו שבא. אז לנשום עמוק ולתת לגל לעבור…*
לישון עליהם לילה. לכתוב אותם. לצאת להליכה. לנשום עמוק, סוג של תרפיה לעצמי;) לדבר עליהם עם חברה, לשפוך הכל. להתעסק במשהו חיובי. ללמוד שיחה:) לצייר לעצמי. לחשוב קצת. ובעצם, כל דבר שאני אוהבת ויעשה לי טוב/ ישחרר ומוציא את המצב רוח. מקווה שעזרתי
מדברת עם השם שיקח ממני את כל המחשבות המציקות האלה..שימצא לי מישהו לשתף. כותבת קטעים שאף פעם לא יהיו סיפור..הם חמודים אבל כל יום רעיון חדש:) נכנסת לאתר,קצת מחשב. מנחמת את עצמי.כי מי יעשה את זה אם לא אני?
ואו בדיוק אתמול קרה לי איזה מקרה שזה מקרה שכל אחד עובר פרידה מהחברות בסיום כיתה ח' היה לי מסיבת גמר ובסיומה הרגשתי ערבול רגשות שמעולם לא היה לי! אני מצד אחד התרגשתי שסיימתי כיתה ח ואני מסיימת עוד שלב בחיים שלי, ומצד שני הייתי בצער על פרידה מהחברות… וגם הרגשתי תחושת פחד עצומה שזהו אני עכשיו נכנסת לסמינר בתור ילדה קטנה בת 14 ויוצאת משם בחורה בת 18!!! ועם כל זה כשחזרתי מהמסיבת גמר קראתי איזה ברכה שמישהי כתבה לי שריגשה אותי מאוווווווד ברמוווות על!! ופשוט כל התחושות התערבלו ל ביחד והרגשתי מוווזר של החיים ופשוט עזבתי הכל והלכתי לישון אומנם זה הרגיע אותי באותו רגע אבל כל הלילה היה לי חלומות על זה אבל בעיקרון מה שאני עושה וזה התרפייה הכי טובה בשבילי כדי לסדר את המחשבות זה פשוט לכתוב את כל מה שאני מרגישה ולבכות תוך כדי ואז זה גם משחרר וגם מסדר לך את המחשבות בראש! ממליצה לכן נשמות
אני פשוט לוקחת פתק (פתק ממו כזה, קטן וחמוד) וכותבת מכתב למישהו שקשור לעניין. פעם כתבתי לחברה שלי (לא הראתי לה אחר כך, והיא לא יודעת מזה עד היום) ופעם אפילו למשפיעה שלי (כנ"ל) ואחר כך, אחרי שאני מרגישה שפרקתי הכל והדף הבין אותי כמו שצריך – אני כותבת לעצמי מכתב תשובה מאותה מישהי. אולי זה נשמע מגוחך, אבל לא תאמינו כמה זה עוזר. אני בכיתי תוך כדי, כמעט צעקתי, התרגזתי, ובסוף הרשיתי לעצמי לסלוח. פעם אפילו כתבתי לה'. כשידעתי שרק הוא יכול לעזור ולא אף אחד אחר.
לחתוך. דפים כמובן. יש לי חותך נייר כזה, נראה כמו עט. אז אני חותכת בו. ממש משחרר. שירים בווליום גבוה. לעקם כפיות מתכת, לכתוב ביומן, אממ להיכנס לשותפות. לקרא פוסטים שעוד לא קראתי. מה שכרגע אני עושה בעצם…
38 תגובות
שירים, בהיה, כתיבה, חברות.
בעיקר חברות.
חברות משכיחות את הכאב, סוג של אקמול.
אבל אם יש בעיה הן לא פותרותומשחררות את אותו כאב
אני פשוט בוכה בקול ומתקפלת בתוך עצמי ומדברת לאלוקים , או שולחת הודעה לאדם שקרוב לי או מדברת איתו בטלפון.. אבל זה קורה בדכ רק בלילות, ביום יום אני מתפקדת לגמרי רגיל לא משנה כמה אני מוצפת. ב"ה.
כל כך.
מה זאת אומרת "מצבים רגשיים מוצפים מידי"
לא נראה לי שקרה לי פעם……….
?
אממ
שבת, לפעמים.
כיף לך.
אצלי שבת יש שקט משעמם כל אחר הצהריים ואז דברים צפים..
גם אצלי שבת רק מציפה
לבכות, לנשום אוויר צח. להיות בתנוחת שכיבה. לשיר, לכתוב, לקרוע דפים, לחבוט בכריות, לטרוק דלתות.
סיננו לי את הסוף של התגובה.
לא רציתי לתת רעיונות לאף אחת, מבטיחה. רק אולי לקבל עצות ממי שמנוסה בזה.
לשתות אקסל…
שירים בעוצמה מחרישת אזנייים…
זה תפס אותי בול אתמול הייתי בטיול עם חברות וזה ופתאום משהו קרה….
אקסל…
כול כך אני.
אה וגם ריח של עישון ממש מרגיע אותי
"שירים בעוצמה מחרישת אזנייים…"
זה ה- שחרור שלי….
היתה פעם שהבית היה כמעט ריק, וצרחתי את נשמתי בשירים עד שהגרון נקרע לי..
אבל הייתי בעננים!
אף אחד לא היה כדי להעיר לי ולהגיד לי שלא כדאי שאני אהיה זמרת…
שמחתי, עצמתי עיינים ושרתי!
ובגלל ששמתי בווליום גבוה גם לא שמעתי את הזיופים…
המלצה שלי!
מסכימהההה
רק שלרוב אני עושה את זה עם אוזניות….
להתנתק ולהיות עם עצמי בשחנ"ש
אממ 3 דברים נראה לי.
1, לדבר עם מישהי מסויימת ואם להיפגש איתה אז עוד יותר מושלם.
2, לכתוב.
3, איזה משהו דבילי.
אני כותבת, שרה, מנגנת, מלחינה, משוררת
[בד"כ אני בורחת…]
אין משהו ספציפי שאני עושה שעוזר לי להשתחרר,
אני נושמת עמוק ושוב עמוק. ומדברת עם כל הקולות שדוחפים אחד את השני בלב שלי ומבקשת שידברו כמה שהם יכולים ומצליחים, מה שהם יודעים. שיסבירו מה הם מרגישים ולמה כואב להם חזק.
רק בבקשה, לא אחד מתוך השני, אחד אחד בבקשה.
ואז אני מתפלל חזק ומדברת עם הקב"ה שאוהב אותי כל כך, ופשוט מחכה שהזמן יעבור.
מה אני עושה בזמן הזה? קורעת דפים קטנים, כותבת מלל של לב, דוחפת את הראש שלי עמוק עמוק לכרית כאילו שהיא תצליח לקבור אותי אצלה.
והלב שלי לא חוזר לפעום רגיל, הוא פשוט מבין שזה בסדר לחיות ככה, ולא צריך להכריח את עצמינו להתחבא מהכאב הזה.
מותר לי להשבר. מותר לי לצרוח. מותר לי להיות.
לחפור בזה, עד שאין כבר כוח והדמעות נגמרות. ואז להיכנס להתקלח ולישון.
או לפתוח את המחשב, לבזבז כמה שעות. ואז להתחיל את הסבב של הדמעות והמקלחת+ תוספת מיוחדת של תסכול והרגשת גועל על איך שבזבזתי את היום.
יודעת שהתגובה שלי לא מועילה לכן אני יוסיף מה *אמורים* לעשות:
ללכת לחברה ההיא שמספרת לי כל מה שהיא עוברת בחיים, ומשום-מה אני לא נוהגת לשתף אותה חזרה.. ולספר לה מה אני מרגישה. לא לצפות לתגובה שתועיל מידי, אלה להנות מעצם הפריקה (כי אחרת יהיה עוד סיבה לבכות)
אבל הכי הכי טוב, לעמוד לתפילת מנחה, להרגיש הזדהות עם כל מילה שם, להגיע לשמע קולנו ולדבר עם אבא על כל מה שמפריע לנו בלי ליפות את המציאות. דורש כוחות לרגעים הראשונים, אחר כך הם חוזרים בכמויות!
ותכלס לזכור שזה זמני, מגיע פעם ב… והולך כמו שבא. אז לנשום עמוק ולתת לגל לעבור…..
*לעמוד לתפילת מנחה, להרגיש הזדהות עם כל מילה שם, להגיע לשמע קולנו ולדבר עם אבא על כל מה שמפריע לנו בלי ליפות את המציאות. דורש כוחות לרגעים הראשונים, אחר כך הם חוזרים בכמויות!
ותכלס לזכור שזה זמני, מגיע פעם ב… והולך כמו שבא. אז לנשום עמוק ולתת לגל לעבור…*
הזדהות הזויה??
אם הרגשת את ההזדהות דווקא עם החלק הזה כנראה את בנאדם מאוד מיוחד…
איכשהו התשובה התחלקה מהרמה הנמוכה ביותר(והנפוצה אצלי)- לגבוהה ביותר (השאיפה)
שנזכה?
אמממ, לשמוע שירים על ווליום חזק, לטרוק תדלת.
ולבכות, ולבכות, ולבכות עד שכבר נמאס לי ואינלי כוח ואני נרדמת. ושאני קמה אני קמה יותר טוב.
לפרוק
לא משנה למי אבל לשתף
ואם אין לי אף אחד אז שומעת שירי דיכאון
לקפל כביסה ולשמוע שירים
אממ
לא מכירה את המושג הזה..
להשתחרר.
לכתוב. להיות בטבע, לנשום עמוק, לבכות.
לרוץ.. להתעמל. לדבר או להיות עם חברות.
(תלוי המצב האמת).
היום חברה שלי אמרה לי–
תכניסי לעצמך לראש שאת יותר בוגרת מזה!
את מעל הרמה הזו תפסיקי לשקוע בזה…
מסרי לה שהיא חכמה בשמי….
לדבר עם עצמי. בדרך כלל עם מישהי שאני מעריכה (בדמיון כע) זה ממש עוזר לסדר את המחשבות והרגשות.
לפעמים לפעמים כותבת
לדבר, רק לא לכלוא את הכל בפנים.
לבכות, להסביר לעצמי מה קורה לי אבל בלי לכעוס…
לכתוב הייקו ולמצות בו את הרגש, כי שיר גורם לי לטבוע בתוכו.
לישון עליהם לילה. לכתוב אותם. לצאת להליכה. לנשום עמוק, סוג של תרפיה לעצמי;) לדבר עליהם עם חברה, לשפוך הכל. להתעסק במשהו חיובי. ללמוד שיחה:) לצייר לעצמי. לחשוב קצת.
ובעצם, כל דבר שאני אוהבת ויעשה לי טוב/ ישחרר ומוציא את המצב רוח.
מקווה שעזרתי
לכתוב. לפעמים מה שהיה ולפעמים דברי נחמה לעצמי. (לפרט?;)
להיות בערסל.
לצייר. מחברת וצבעי קרש, לא שאני ציירת גדולה אבל זה עוזר לי.
מדברת עם השם שיקח ממני את כל המחשבות המציקות האלה..שימצא לי מישהו לשתף.
כותבת קטעים שאף פעם לא יהיו סיפור..הם חמודים אבל כל יום רעיון חדש:)
נכנסת לאתר,קצת מחשב.
מנחמת את עצמי.כי מי יעשה את זה אם לא אני?
להתכתב עם ילדה שאני אוהבת.
היום היא עזבה. מקווה שתחזור.
ואו בדיוק אתמול קרה לי איזה מקרה שזה מקרה שכל אחד עובר פרידה מהחברות בסיום כיתה ח' היה לי מסיבת גמר ובסיומה הרגשתי ערבול רגשות שמעולם לא היה לי! אני מצד אחד התרגשתי שסיימתי כיתה ח ואני מסיימת עוד שלב בחיים שלי, ומצד שני הייתי בצער על פרידה מהחברות… וגם הרגשתי תחושת פחד עצומה שזהו אני עכשיו נכנסת לסמינר בתור ילדה קטנה בת 14 ויוצאת משם בחורה בת 18!!! ועם כל זה כשחזרתי מהמסיבת גמר קראתי איזה ברכה שמישהי כתבה לי שריגשה אותי מאוווווווד ברמוווות על!!
ופשוט כל התחושות התערבלו ל ביחד והרגשתי מוווזר של החיים ופשוט עזבתי הכל והלכתי לישון אומנם זה הרגיע אותי באותו רגע אבל כל הלילה היה לי חלומות על זה אבל בעיקרון מה שאני עושה וזה התרפייה הכי טובה בשבילי כדי לסדר את המחשבות זה פשוט לכתוב את כל מה שאני מרגישה ולבכות תוך כדי ואז זה גם משחרר וגם מסדר לך את המחשבות בראש!
ממליצה לכן נשמות
אני פשוט לוקחת פתק (פתק ממו כזה, קטן וחמוד) וכותבת מכתב למישהו שקשור לעניין. פעם כתבתי לחברה שלי (לא הראתי לה אחר כך, והיא לא יודעת מזה עד היום) ופעם אפילו למשפיעה שלי (כנ"ל) ואחר כך, אחרי שאני מרגישה שפרקתי הכל והדף הבין אותי כמו שצריך – אני כותבת לעצמי מכתב תשובה מאותה מישהי. אולי זה נשמע מגוחך, אבל לא תאמינו כמה זה עוזר. אני בכיתי תוך כדי, כמעט צעקתי, התרגזתי, ובסוף הרשיתי לעצמי לסלוח.
פעם אפילו כתבתי לה'. כשידעתי שרק הוא יכול לעזור ולא אף אחד אחר.
לחתוך. דפים כמובן.
יש לי חותך נייר כזה, נראה כמו עט. אז אני חותכת בו. ממש משחרר.
שירים בווליום גבוה.
לעקם כפיות מתכת,
לכתוב ביומן,
אממ להיכנס לשותפות. לקרא פוסטים שעוד לא קראתי.
מה שכרגע אני עושה בעצם…