אחות קטנה תובענית

תגידו, מה עושים עם אחות שקטנה ממך בשנה וחצי ומפונקת יותר מדי?
אין לי בעיה עם זה. שתהיה מפונקת. אבל למה זה נופל עליי? למה אני זו שצריכה להביא לה את הספר מהשולחן ליד כי היא לא יכולה לקום מהמקום ואני בדיוק ליד? למה אני זו שצריכה לזכור לפתוח את החלון אחרי שאני אוכלת תפוז-דג-פופקורן כי הריח מפריע לה מדי? למה?
אני לא בן אדם אגרסיבי מדי (היא כן) ואני חושבת שאני אחת שמתחשבת בזולת, אבל אני לא סובלת שהיא מתלוננת ודורשת שאני איענה לגחמותיה. וכמובן שזה דחוף-דחוף, ואין לי אפילו רשות להכניס משפט.
פעם אחת היא קראה לי בקולי קולות כי היא הייתה צריכה טישו. חשבתי שהיא קיבלה כוויה או משהו ובאתי לעזור לה.בסדר שהיא קראה לי. במקרה הזה היא באמת הייתה צריכה עזרה. גם אם קטנה. אבל למה להזעיק אותי כאילו זה מקרה חירום? (טוב, הגזמתי קצת)כשהערתי לה על זה היא התנצלה, אבל הוציאה אותי כאשמה. כלא בסדר. כאחת שלא רוצה לעזור לאחותה. כמעט התבלבלתי וריחמתי עליה.
בעצם היא יודעת להוציא את עצמה בסדר בכל סיטואציה. היא לא מצליחה לנשום כשהבית מלא בריח של תפוז. אני ליד השולחן, אז מה אכפת לי להביא לה את הספר? שהיא תצטרך לקום מהספה? למה בדיוק? (לא משנה שגם אני ישבתי על הספה, רק יותר קרוב לשולחן)
יש לכן עצה מה לעשות? נמאס לי מהפקודות המתפנקות האלו!