תמונה ששווה אלף מילים

סיפור שנכתב עם חברה לעיתון כיתתי ? נשמח להערות והארות.
אני לא מאמינה, זה אמיתי?!
שלשום כשאבא חזר הביתה ואמר שביקר אצל הרב – הייתי בהלם. שמתי לב שבזמן האחרון הוא ואמא עושים דברים משונים שלא הכרתי, אבל ללכת לרב?! זה כבר מוגזם! מה יחשבו עלי החברות? אוי ואבוי לי אם טליה (שהיא החברה הכי טובה שלי) תשמע שאבא היה אצל רב, או יותר גרוע – נגה, זה באמת יהיה נורא, נגה היא מלכת הכיתה וכל מה שהיא אומרת או חושבת, כולן כמוה – ואם היא תשמע שאבא הלך לרב היא בטח תצחק עלי לפני כל הכיתה שהפכנו לדתיים. אני מקווה שהיא טועה… אני בטוחה שהיא טועה! אין סיכוי!

ככה חשבתי שלשום, ואתמול, אבל היום הבנתי שטעיתי, ובגדול! לא רק שאנחנו דתיים, אנחנו חרדים, "דוסים" – כמו שנגה אומרת.

היום, כשחזרתי מבית הספר אבא ואמא חיכו לי, זה לא קורה אף פעם – נבהלתי! אך כשהבטתי בפנים של אבא ראיתי חיוך, חיוך רחב, נרגעתי, אבל מסתבר ששמחתי הייתה מוקדמת מדי. אבא סיפר לי שהוא ואמא החליטו שהשבת תהיה שבת שונה, שבת אחרת, "חוויה מיוחדת" – כך הוא אמר, "השבת נחווה שבת אמיתית, שבת בבית של הרב כהן, סוף סוף תחווי שבת", אבא ואמא נראו שמחים, אבא הביט בי וציפה לחיוך – אבל אני לא הייתי מסוגלת לחייך. איך אפשר לחייך?! איך אפשר לחייך כשאבא הולך לרב?! איך אפשר לחייך כשאמא התחילה להסתובב עם כיסוי ראש?! איך אפשר לחייך כשאנחנו נתארח בשבת אצל רב, אצל רב! איך אפשר לחייך כשכל החיים שלי מתהפכים?! ניסיתי לחייך, בשביל אבא, זה לא כל כך הצליח.

היום יום שישי, בבוקר נשמעו דפיקות על הדלת, אבא ניגש לפתוח. זו הייתה נגה, נגה! דווקא לה אבא פתח! עם כיפה! נגה הגיעה להזמין אותי למסיבה שהחברות מארגנות היום בערב, בכל הזדמנות אחרת הייתי מנתרת מהתרגשות – שנגה תזמין אותי! אותי! הילדה הכי שקטה בכיתה! בכל הזדמנות אחרת, כן – אבל היום לא, ממש לא! זה מה שהיה חסר לי עכשיו! ניסיתי לחשוב בזריזות על תירוץ מדוע לא אוכל להשתתף היום במסיבה, אבל אבא לא חשב, בכלל לא חשב. אבא אמר בפשטות "שיר לא תוכל להגיע למסיבה, אנחנו נוסעים." כנראה שנגה לא הבינה, "אתם נוסעים? לטיול?", "אנחנו נוסעים, לא לטיול – שבת, אנחנו נוסעים להתארח בביתו של הרב כהן." נוגה בחנה את אבא, אחר כך אותי ושוב את אבא, עיניה הביטו בכיפה שלראשו ושוב בי. כמעט התעלפתי, מה נגה תגיב? אך נגה רק לחשה "טוב, תהנו" – והלכה. לא היה לי זמן לחשוב, אבא זרז אותי לרדת לאוטו. ואז הגיעו המחשבות…

הגענו, בני ברק. מקום שונה כל כך, ואחר… כל כך קרוב לרמת גן, וכל כך רחוק. אנשים אחרים, תרבות אחרת, אווירה אחרת…

הגענו לבית של הרב, הופתעתי. דירה פשוטה, אך לא מוזנחת, מטופחת כל כך. האווירה פה אחרת. והרב והרבנית – איזו אצילות, כל כך נעימים, מיוחדים, שונה כל כך ממה ששמעתי וידעתי על הרבנים.

כניסת שבת, הרבנית מדליקה נרות, אני עומדת שם ומביטה בה, מביטה סביב על ילדיה, כל כך תמימים, טהורים וזכים – עיניהם נשואות אל האמא, האמא שגידלה אותם, שחינכה אותם כך…

אני מתרחקת מעט ומביטה בתמונה הזו, בתמונה היפה הזו, התמונה שאזכור לנצח.

אני אזכור, ובעז"ה גם ילדי. כן, החלטתי. התמונה הזו לא תישאר רק בבית הזה, היא תעבור גם לבית שלי ולבית של הילדים שלי, והלאה…

כי את התמונה הזו, את הרגע הזה – אני אזכור לעד. תמונה ששינתה את חיי.

תמונה שהצליחה לחולל את מה שכל המילים, ההסברים, הסיפורים – לא הצליחו.
תמונה ששווה אלף מילים.