ואדמה.
אזכור.
עוד היה לילה, חשוך ואפל, והירח שיחק מחבואים עם השמש, משאיר את הלילה אפור וקר.
ולילה הוא דבר ארוך, והם נאבקו לשרוד, לנשום אוויר, לשמור על צלילות דעת בעולם אובד.
והם נלחמו, הרימו נשק למעלה בתנועה חדה. לא נכנעים.
והשחר סגר עליהם, והאויב קרב, ונראה היה שלרגע קצר הכל נעלם. יעלם.
והקרב הזה?
הוא היה אבוד, והם ידעו את זה.
ולא, הם לא פחדו לפול, לנוח.
הם ידעו שזה נצרך, המוות. שזה קורה, שלכל דבר יש סיבה.
ואחד החיילים עד הוציא קוץ קטן מכיסו, קוץ שבראשו פרח קטן וסגול, ובדממה הראה עליו ולחש. "אל תשכחו בשביל מה אתם נלחמים."
והחיילים? הם לא שכחו, וחייכו אל הקוץ חיוך קטן, עצוב.
המלחמה, הקרב, היה חסר סיכוי, נואש.
ומלאך קטן רכן לקברים עוטפי לבן והוד והניח שם משהו שחור סגול.
קוץ אחד.
של ארץ ישראל.
*עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים – אלו קוצי ארץ ישראל, ומי שחי בארץ הזאת חייב לדעת לקבל את קוציה באהבה.*
– אוריאל פרץ הי"ד-
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
8 תגובות
איה.
הלב שלי רעד קצת עכשיו…
הכתיבה שלך… נדירה מדי.
ואוו. אביגיל, את כותבת מדהים.
??
צמרמורת.
מעריצה את החיילים המדהימים שלנו.
הם פשוט מוסרים את עצמם, פשוטו כמשמעו.
הכתיבה שלך נוגעת ממש.
והחיילים שלנו הם קדושי עליון.
פוסט של אביגיללל
הכתיבה שלך מושלמתת
ו-התמעטה נוכחותך פה בזמן האחרון..
לאיודעת, כל הפוסטים שלי פתאום נתקעו במערכת…
ואווו. אמהלה. כמה רגש. נכנסת עמוק ילדה. נדיר ממש!
וואו,אלוקים אדירים!!
הלב שלי רעד כשקראתי,נשבעת!
איזו כתיבה,כמה עומק.
אין על החיילים שלנו,פשוט אין!!
וגם עליך(: