פור הוא הגורל

מפתח סאאאגור
תהיה על הילדות הוא אחד התחומים שאני אוהבת. להביט לאחור ולהידהם (תדהמה…) מהשטויות שהקיפו אותנו ללא הפסק, דשנו בהם וחיינו אותם בלי הבנה בסיסית שאין בהם שום בסיס.
פוסט בנושא משחקי הילדות רבי התוכן יעלה בעז"ה בהמשך, אבל כדי לשחק אותם צריכים קודם לעשות אבנירומיספריים, משלוש או אנדנדינו, ועוד כמה גירסאות בעלות רייטינג נמוך יותר.
"אבנייר ומספריים, אמנה צא אח בין השתיים, חד שתיים שלוש! חד שתיים שלוש! שלוש! לוש! לוש! יש ניצחתי! נייר עוטף אבן!".
?
ניצחת כיוון שנייר עוטף אבן? ההיגיון שלי אומר שאפשר לנסות לזרוק עליך אבן, ובא תנסה להגן על עצמך עם דף! הרבה יותר חכם היה שהאבן מנצחת את הדף. מה גם, שאבן כואבת וקטלנית גם כשהיא עטופה בנייר זה או אחר, כך שניצחון לא כל כך קיים פה…

אוקי, בואו נלך לאופציה השניה עם הדף, בה המספריים גוזרות אותו. ובכן, זה באמת הגיוני למדי ונראה אכן במציאות. אבל למה כאן ממציאיו החכמים של המשחק לא אמרו שהנייר עוטף את המספריים וכך מנצח??? סתם, הנייר הזה לא אמור לנצח בכלל אף פעם. סתם דף. מה גם שבין יד פרושה לבין דף אין שום קשר, זה לא נראה דף בכלל!! הדבר היחיד שזה אולי מזכיר, הוא מודעות שתלויות בתחנות אוטובוס או לוחות מודעות השייכים לעבר בלבד, ובקצותן חתכו את הדף כדי לאפשר תלישת מספרי טלפון. (לא לשכוח לחתוך שניים או יותר מהקצוות האלו, כדי שיראה שאנשים כבר תלשו…).

אז חשבתי, איזה מודעה מפרסם הדף כל פעם שהוא מופיע במשחק הזה, והגעתי למסקנה שכתוב שם 'דרוש מחליף לדף הזה שאינו יריב הוגן לשני השחקנים הנוספים'…

אל תחשבו שהמספריים יותר הגיוני. אוקי, הם גוזרים את הדף, דיברנו. אבל מישהו פעם ניסה לשבור מספריים בעזרת אבן? זה מברזל, שכל! ועוד אבן בגודל של האגרוף הקטן הזה של הילד הקטן הזה, מה אתם מצפים ממנה? בקושי את הדף היא מנצחת, מתקפלת מולו בהכנעה מחכה שיעטוף אותה בחום.

לסיכום, המספריים הם הכי יעילים כאן במשחק. הם הג'וקר, כל פעם שתוציא זה ינצח, גוזר את הדף, ולא נשבר מהאבן. הבעיה אבל שמספריים גם לא עושים לאבן שום דבר, ונשארנו עם פיפטי-פיפטי, תיקו בלשון העם. ואז שוב שרים את כל השיר, ואם זה בפעם המאה אז מקצרים ל'שאאאאלוש!', ומחכים שיצא נייר עם מספריים כדי להכריע מי יהיה המנצח, כמובן שהתהליך לא גוזל בכלל מזמן המשחק.

עד כאן כשיש שני אנשים (ילדים, הכוונה. אני מקווה, הכוונה…). מה עושים כשיש שלושה וצריך להחליט על הסדר? כמובן, עושים 'משלוש'. קודם כל, לא היה למישהו שם יותר מוצלח? אז מה אם זה מתחיל ככה השיר המוזר והבלתי מולחן ששרים בזמן ביצוע ההגרלה הגורלית. וגם, מה זה השיר הזה? למה להגיד משלוש יוצאת ידי? מהזה, סגולה להצלחה? וגם אם כן, זה לא יכול לעבוד, כי כל השלושה אומרים 'משלוש יוצאת ידי'! אולי לכן אף פעם כשמבצעים את ה'משלוש' הזה, לכולם באורך פלא נעצרו הידיים על אותו הצד, מה שמכריח הכרזה נוספת 'יאאאאאאאאאאדי! די! די!".

ואז, סוף סוף יצא הזוכה המאושר. הוא כמובן מנתר באויר ומתרחק, כאומר 'תסתדרו, אני כבר ניצחתי, עזרתם לי מאוד'. רגע, ואיך השניים הנוספים ידעו מי מהם המשנה למלך? אז או שהם מבצעים ביניהם את המשחק המטופש שתואר בראשית הדף, או שמגיע המלך ומבצע 'באתי לעזרת חאאאאבר', ושוב ההכרזה המטופשת על מה שעושים עכשיו, כאילו אין לנו מושג למה אנחנו מנפנפים בידיים כאילו תחתנו מנגל בדשדושיו. מה גם שההכרזה הזו יכולה להתפרש כפוגענית עבור הצד המפסיד, שהרי הנבחר הראשון הכריז כעת 'באתי לעזרת חבר', מה שיוצא ששניהם עליו!! אמהלה!!

טוב, עד כאן קבוצות קטנות. ומה עושים כשנקבצו ובאו לך כל הכיתה?

כל דרדק יודע, השיר הכי פופולארי בארץ, (מעניין איזה ילדות משמימה היתה למי שלא דובר עברית), ומי הוא אם לא 'אנדנדינו!'.
ישבתי וחשבתי הרבה על מקורו של השיר, מה הוא בא לבטא ומדוע כתבו אותו. תשמעו מה אומרת הויקיפדיה: אן דן דינו הוא שיבוש של ביטוי יווני עתיק שפירושו: אחד מתוך שניים.

ככל שגדלתי גם גיליתי שקיימות כמה נוסחאות, אגיש לפניכם את גרסת המקור עליה חונכתי אני, ולאחר חקירה ודרישה גם גיליתי שזו גרסת המוסד. שימו לב.

בית א:
"אנדנדינו
סוף על הקטינו
סוף על הקטיקטו
אליק בליק בום".

ובכן. את השורה הראשונה מחלקים לשלוש, אן, דן, דינו. אלו שמות הקוד של הסוכנים שנשלחו למשימה. איזו משימה? התשובה חבויה בשורה השניה והשלישית. 'סוף על הקטינו' – קטינו הוא איטלקי, שנמצא על הכוונת של המוסד. אן דן ודינו נשלחו לחסל אותו. ולא רק אותו אלא גם את קטיקטו, שגם הוא איטלקי והוא משתף פעולה ביחד עם קטינו. ורואים את זה בשמותיהם הדומים. ומה זה אליק בליק בום? כמובן שאלו סוגי הנשקים שנטלו הסוכנים עבור משימת ההתנקשות שלהם.

בית ב:
"בום בום בום
ציגלה שלום
יצא מהבית
אגוז אדום"

מובן שהבום בום בום אלו שלוש היריות שירו שלושת סכונים, כל אחד אחת, בליבו של ציגלה, תוך שהם אומרים לו בליבם 'שלום', לנצח. ומי זה ציגלה? כמובן, זה קטינו, שידע שהוא בכוונת של המוסד ולכן החליף שם ועבר לפולין. אבל זה כמובן לא עזר לו. ומה זה 'יצא מהבית אגוז אדום'? זה כבר העדכון שהם שולחים למפקד, על סיום החיסול. אגוז הוא שם הקוד שניתן לציגלה הוא קטינו, והם מבשרים שאגוז כבר אדום, שהנוזל הפנים גופי הפך להיות חוץ גופי, והבה לא נרחיב. סוכנים רגילים לזה, אז אין להם בעיה להגיד את זה ככה בפשטות ולהתקדם הלאה.

בית ג:
"אמא
למדה אותי
לספור עד עשר
1,2,3,4,5…"

מה הקשר אמא למוסד? ובכן, הסוכנים משמיטים משיחותיהם הסגרה למעשיהם ומשתמשים רק במונחים פשוטים ובנאליים שמכיר כל אחד. אי לכך, 'אמא' זה כמובן המפקד, ו'לימדה' זה כמובן ביטוי רך יותר ל'פקודה', ו'ספירה לאחור' הומרה ב'לספור על עשר' רגיל ושגרתי. ולמה צריך לספור? נו ברור, כי קטיקטו עוד לא חוסל, ועכשיו הם בעמדה. בעשר קטיקטו יפגוש את המלאכים.

עד כאן גרסת המוסד, ולפי דעתי היא גם הגרסה המקורית ביותר לשיר המפורסם. תמיד חשוב להכיר את המקור לפני שנצמדים לזיוף. מעניין רק מיהו הכותב המוכשר. מדהים איך השיר המקסים נשמט מספר 'עלי כותרת'. פספוס אומתי! (לאומה כולה…).
יש עוד שיר שהכרתי באיזור כיתה ד'-ה', והוא "אבשושו בלונים". גם אותו אפרש לכם, למה לא. שיעור ספרות הוא אחד החביבים עלי (נו, נו…). השיר הזה הוא גרסת היומולדת.

בית א:
אבשושו בלונים
נפצח אגוזים
כוס וחצי אפיה
יציאה
אין כניסה
בן כמה אתה
1,2,3,4,5…

יש רק בית א בשיר הזה. נו, זה לא כל כך שיר, יותר דקלום. עכשיו זה מובן למה הוא לא בספר עלי כותרת.
ובכן. כולם טועים במילה אבשושו, וחושבים שהיא מילה אחת. ובכן, מדובר בשני מילים. אבא, שושו. מדובר בילד חמוד בשם דודי (בדוי), שהוא וחבריו היו זקוקים לשיר חדש כדי לערוך את הגרלותיהם בשעת משחק, האנדנדינו כבר משעמם. הוא גם לא אמין מספיק.

ניגש דודי לאביו ואמר לו בשקט "אבא יקר. סייע לי בבקשה לחבר שיר לחבריי המשוועים לחידוש בענף. אבל אבא, עד שאין לנו שיר מוכן לא מספרים על זה לאף אחד". אבא הסכים ברצון, והשניים התיישבו לחבר שיר.
ראשית הם חשבו, מהי מטרת השיר? להוציא את אחד המתמודדים. אז הם התמקדו במילה יציאה. "חרוז ליציאה, דודי?".

"אפיה!!" הבריק הפעוט. "אני לא פעוט!" זעק דודי. אה, סליחה. "אפיה" הבריק דודי. "אפיה זה עוגה, עוגה זה יומולדת, יומולדת זה בלונים, מספיק, אבא?". "אכן כן" אבא רשם הכל, "חסר לי רק מילה אחת, שתתחרז עם בלונים ותהיה קשורה לעוגה".

"אגוזים?" ניסה דודי. "יפה!!" התלהב אבא, והקריא בפאתוס לדודי. "בלונים, נפצח אגוזים, כוס וחצי אפיה, יציאה, אין כניסה. עכשיו חסר קצת בפתיחה, רק בלונים? זה מוזר". "אז בהתחלה נגיד אבא ושושו, שלתת לך קרדיט על הכתיבה וגם להגיד ששמרנו בסוד על כל הכתיבה". "בסדר" הסכים אבא. "אבל רגע, אבא, אין לנו את הקטע הזה שסופרים מספרים. בלי זה, זה לא נקרא שיר טוב".

"יש לי רעיון" הבריק אבא, "אחרי שאומרים אין כניסה, אז שואלים בן כמה אתה, והילד שעליו נעצרו אומר בן כמה הוא ואז סופרים לפי הגיל שלו".
"גדול!!!" התלהב דודי, "אבל מה הקשר אין כניסה?".

"זה הסבר של המילה יציאה" הבהיר אבא את המובן מאליו, "מה הבעיה?".
שום בעיה. ומאז זה השיר שמלווה את המשחקים, בעדיפות שניה כמובן על אנדנדינו המוצלח במיוחד. כמה שאלות שעלו לי:

1. ממתי אגוזים הם חרוז לבלונים?
2. ממתי שמים אגוזים בעוגת יומולדת?
3. למה זה חשוב לדעת ממתי דברים התחילו? (ראה שתי שאלות קודמות). מה תתן לי השנה בה נולד הרעיון ההזוי?!
4. איך אפשר לכמת אפיה???? אבא יקר, רואים שאינך מתמצא במטבח. זכרת שיש איזה משהו עם אפיה ששמים בכל עוגה, אז דחפת לשיר. ובכן אבא יקר, כמעט לא טעית. אכן שמים בכל עוגה אבקת אפיה, אבל עוגה עם כוס וחצי אבקת אפיה, אתה תאכל!!!! בעעעעע…
5. זה רק אני שמרגישה שאין שום קשר ואפילו בדל בין שורות השיר?

תשובות יש לשלוח בכתב ברור לכתובת שלא נבנתה מעולם.
עוד דבר חשוב שרציתי להבין. אם שואלים את הילד "בן כמה אתה", למה זה צריך להיות פרוש על חמישה משתתפים? תפנה אליו ודי! בן-כ-מ-א-תה. לא נעים!
הכי גרוע הוא שמחליטים שמי שנשאר אחרון הוא הסופר, מה שמשאיר המון דקות משחק בהפסקה הקצרה…
לדעתי, הכי טוב שכל הקבוצה תתחלק לצמדים או שלשות ויבצעו ביניהם אבנייר או משלוש, המנצחים יבצעו גם הם ביניהם את אותו עקרון, ושני האחרונים יעשו אבנייר, וזהו. רק שלא יחליטו שגם בשיטה הזו הולכים לפי האחרון שנשאר…