עוד יום

עובר
לילה, שחור שולט בשמיים, כוכבים זורקים באפלה ניצנוצי אור חמקמקים.
אני יושבת, חושבת.
נזכרת בהכל, בכל מה שעברתי וחוויתי וכאבתי, וזר לא יבין.
רוצה כל כך לבכות, בהתחלה לא מצליחה, מתאמצת חזק חזק, סוחטת את הדוושה, רוצה כל כך להוציא כבר הכל, שישטף עם הדמעות, שירד קצת מהלב.
ו… לא מצליחה, המעיין שאמור להיות בעיניי התייבש, התאדה לחור שכוח נידח, השאיר אותי צמאה.
הולכת לישון, מותחת חיוך על הפנים, וככה אני נראית;
ילדה נמה את שנתה, חיוך מאיר את הפנים היבשות, ללא סימני דמעות, מאושרת
קמה למחרת, בוקר עמוס ותזזיתי.
זורקת חולצת תלבושת, לובשת חצאית, מתארגנת מהר מהר, לא לפספס את האוטובוס היום, בבקשה!
מעיפה מבט במראה בדרך החוצה, נראית מעולה, מחייכת חיוך עקום לעצמי 'נראות זו לא הבעיה הגדולה שבי', עם כתפיה אחת מונחת ברישול על הכתף, שקית עוגיות מעוכות ביד השניה, והיידה- אל התיכון.
מגיעה, נחלי בנות זורמים במסדרונות, אין סוף קירקורי תרנגולות, צעקות, צרחות וצחוק, החיוך עולה באופן טבעי, כבר מתורגלת.
בסך הכל מקום נחמד, עם בנות נחמדות להעביר כמה שעות בכל יום, מבלי לדבר על החלק המעשי לימודי, קצת חורק.
מדברת, מדברת, לפעמים הכל כל כך חלול בפנים, ואני כמו מכונה שצוחקת בדיוק ברגע הנכון ומפריחה הערה שנונה, לפעמים אפילו נכנסת כל כך עמוק לתפקיד שאני לא מרגישה בהצגה, רק אחר כך, אני מרגישה את הריקנות, הריקנות הזו.
חוזרת הביתה, מזיעה מבחוץ ומבפנים, ואין מי שרואה או שומע.
תקר קטן עם אחד האחים.. אני באמת בוכה?
זו אני..?
נכנסת לחדר רטובה, משתרעת באי כוחות על המיטה, שיחשבו כולם מה שיחשבו, זה היה קש חזק מידי, לגמל חלש מידי, שעכשיו יש לו תלבושת מוכתמת בדמעות, בנוסף לכל.
נשבר הגב, כבר לא קיים.
מחייכת חיוך אירוני רטוב.