נוצה אחת. אפורה.

אוח, איזה סיפור ישן זה.. כתבתי אותו לפני יותר משנה, ומאז אפשר לומר שהוא פחות או יותר שכב אצלי בשקט. בקיצור.. תהנו, ואני רק אציין ש- כתבתי אותו לפני יותר משנה, אז נא להתחשב ברמת הכתיבה וכו'. המשך יום מקסים! (אה, וכמובן – אשמח לביקורת)
אם היה לגוזל המסכן פה והוא יכול היה לדבר – אין ספק כי הוא היה צועק בכאב לילדים: 'תעזבו אותי בשקט! תפסיקו להתעלל בי!' אך לא היה לו כזה. רק עיניו הגדולות הביעו את משאלתו זו בשקט.
אך לילדים, כנראה, לא היו לב או עיניים כי הם התעלמו לגמרי מהבקשה האילמת, ורק המשיכו יותר ויותר להתעלל בו. חצי לבן מעופש הועף לעברו ופספס אותו ממש בכמה סנטימטרים, וטיפות גדולות ממנו ניתזו על הגוזל המסכן.
ילד כבן שבע קרע בהתלהבות שקית עם פירורי לחם ישנים שעמדה בצד, וזרק אותם עליו בצהלה. הפירורים המעופשים נדבקו לגבו הדביק והוא הצטמרר. הוא ניסה להגיע איכשהו אל טיפות הלבן שהיו על גבו, לנסות להרגיע קצת את הרעב-ולא הצליח. הילדים סביבו התגודדו יחד וצחקו על כל צעד שניסה לפסוע, ולעוף הוא לא יכל. הם כיתרו אותו בטבעת גדולה ומאיימת וחזקה. חזקה מדי.

כשנגמרו הדברים הניתנים לזריקה ברדיוס הקרוב, התחילו אבני קטנות להיזרק עליו, ומקל עץ ארוך דחף אותו בכח מצד לצד, לקול הילדים שנהנו לראותו סובל. הוא הצטנף בפינתו ובכה בלי קול. נוצותיו האפורות הפכו ממזמן לעיסה דביקה ונוקשה, מלאה בפצעונים שנוצרו לפני רגעים ספורים. מדי פעם נשרה ממנו נוצה קטנה, שנדרסה מיד תחת המון הרגליים הקופצות סביבו.
אין פה אף ילד שישים קץ להתעללות הזו?! הוא תהה בכאב.

רק ארי, שבדיוק עבר שם, בדרך חזור מהת"ת-עצר פתאום. הוא לא יכל להמשיך ללכת לנוכח בקשתו האילמת של הגוזל המסכן שעמד שם, במרכז, מוקף בהמוני ילדים שצוהלים ושמחים לאידו, פוגעים בו וכמעט רומסים אותו. הם היו קטנים, כולם, לא יותר מגיל שמונה-תשע.

"הי!" הוא פילס את דרכו במעגל הצפוף, "תפסיקו, תעזבו אותו!" הוא קרא. "זה הגוזל שלי!" הוא לא ידע מאיפה באו לו המילים לפה. מעולם לא היה לו גוזל, גם אם רצה כזה, וזו לו הפעם הראשונה שבה הוא רואה את זה שמונח לפניו. הילדים מאחוריו התפזרו לאט, והוא גחן בחמלה והרים את הגוזל האפור בעדינות. הגוזל צייץ חרישית. ארי ליטף אותו בעדינות, ותהה מה יעשה בו כעת.
בהחלטת פתע הוא הכניס אותו לתיקו, משאיר את הרוכסן פתוח מעט. הוא כבר ייקח אותו הביתה.
הוא ידאג לו.

***

את מסכת השכנועים שהעביר ארי את אמו מפרך מדי לתאר. מה שחשוב הוא שבסוף-היא הסכימה!!!
הוא יוכל לגדל את נוני (הוא כבר קרא לו שם) הגוזל!!!
ביום הראשון נוני רק הצטנף בפינתו בשקט, והסתכל בעיניים גדולות על סביבתו החדשה. ביום הרביעי הוא כבר העז לצייץ, בתשיעי הוא החל לנקר לבד מצלחת פירורי הלחם, בשנים-עשר הוא גמר לבד את כולה, וביום השישה עשר הוא החל לעוף מעט ברחבי הבית!
עם כל הפתחות שלו נקשר אליו ארי יותר ויותר.
אחד מהדברים אותם למד ארי על נוני מההתחלה, היה שכאשר הוא עצוב-נושרת לה נוצה אפורה מעם גופו. בתחילה היו המוני נוצות אפורות נושרות לו, אולם ככל שחלפו הימים-הפסיק נוני להשיר נוצות כמעט לגמרי!
כמעט..

***

קולות לא מוכרים שבקעו מבעד לדלת חדרו הפתוחה למחצה עוררו את חשדו, והוא דילג במהירות במעלה במדרגות – ונעצר בהפתעה.
מה עושים פה צביקי ושרי, אחייניו בני השש?
"הם באו אלינו לביקור" אמא נכנסה, מתנשפת, עם מזוודה גדולה. "מיכאל ובסי, עם הילדים".
מיכאל הציץ עם תיק ועוד מזוודה מחדר האורחים. "היי גיס! מה נשמע?" הוא צחק. בסי, אחותו, ניסתה להרדים באותו הזמן את ריקי הקטנה. "צביקי ושרי יישנו איתך בחדר, ארי, אוקי?" היא שאלה בשקט.
"אה..כן" גמגם ארי. "איזה יופי שבאתם!" עכשו הוא יצטרך לחלוק איתם את החדר ולקחת אותם לכל מקום..נו מילא. הי! מה צביקי עושה עם נוני שלו?
"אני רק משחק איתו" צייץ צביקי מהחדר, מקפיץ את נוני מהשולחן לרצפה ונתן לו צ'פחות ידידותיות. "הי! זהירות!" נזעק ארי, ובשתי פסיעות כבר נכנס לחדר. "ככה לא מתנהגים לגוז-ליונה! הנה, בוא ותלמד איך כן מתנהגים" הוסיף.
"תודה ארי" התבוננה בו בסי. "אני מעריכה."

***

ארי עמד בעצב, מחזיק את היונה האפורה בידו.
זהו.
הוא צריך לשחרר אותו.
זה נגמר.
החורף המתקרב, יחד עם משפחת אחותו שהגיעה להתארח אצלם, וגם העובדה שנוני גדל וכבר הפך ליונה-בעצם ליון, והכלוב הקטן כבר לא מתאים לו כבעבר-יצרו, בסופו של דבר, את העובדה שעליו להיפרד מנוני. מנוני שלו.
הוא חיבק אותו בעדינות. עיניו מלאו דמעות.
"היה שלום, נוני" הוא לחש. "אתה כבר לא קטן ואומלל כמו שהיית כשהכרנו לפני שלושה חודשים. ל…להתראות." הוא בלע את הדמעות, ליטף אותו ליטוף אחרון והעיף אותו בעדינות לעבר השמיים המאדימים. נוני פרש כנפיים, ועף.
מאחוריו, כמו מעצמה, נשרה לה נוצה אחת. אפורה.