יצא לי לחשוב על זה בשתיים בלילה. ליל שבת, במיטה. כשהמחשבות תפסו אותי ולא הצלחתי להירדם
– " בלילות, אני לא ישן כבר שבועות, מתהפך מד לצד, מפחד שיום אחד.." – חנן בן ארי
מתחת לחלון חדרי, יש עולם שלם שמתעורר לחיים מאוחר בלילה, במיוחד בלילות שבת. והמבין…
בשבת בלילה, אני שוכבת בחדר ושומעת קולות מטר ליד החלון שלי, שבדיוק מעל המיטה.
כל הבני נוער המשוטטים מדברים שם, בקול. ואז, פתאום הרגשתי כאילו "גם אני רוצה" , ו… הרגש הזה הפחיד אותי, אז התחלתי לחשוב.
הם הורגים ת’צמם בשביל החברה, רבים (מסתומא) בוקר וליל עם ההורים והמשפחה. ובכללי הנשמה שלהם… כלואה בתוך עצמה.
אני לא יודעת כמה כל האלה שבאים והלכים ליד החלון שלי, בוכים בלילה.
וגם אם הם לא בוכים, ואולי אפילו (וקשה לי להאמין) מרגישים מאושרים.
זה לא מעיד כלום על הנשמה שלהם עמוק בפנים שמרגישה כלואה, משחרת לחופש. רוצה לצאת מהכלא ששמו "חופש דת".
אני לא מדברת אך ורק על סוג הנוער הספציפי הזה, אני מדברת על כל החברה הזאת. שאני, אפשר לומר, שומעת ממנה כל לילה.
ולא, הנ"ל זה ממש לא כל מה שאני חושבת , יש עוד אינסוף דברים. אבל אלו הם עיקרי הדברים.
אם שרדתם עד פה, תודה
עד כאן הגיגיי להיום על החלון שלי.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
19 תגובות
אמאלה אתלומבינה עדכמה אהבתי את הפוסט!
תעלי עוד כאלה
מסכימה איתך כלכך
שייה
אני רוצה להגיד שאני מסכימה איתך.
כ"כ רוצה.
את ישנה ליד החלון? 😛
כיף לך
באלי גם
את מהממת!
וכותבת ממש יפה!!
?
מזדהה עם הקטע של החלון בשבת בלילה ?
ולמה כתבת רק את עיקרי הדברים? אני רוצה לשמוע עוד…
את ילדה עמוקה וחכמה כ"כ, שוואו.
מעניין שגם לי בשבת בלילה עברו מחשבות דומות, פעם…
ואני אפילו יוסיף –
מה שהביא אותם למקום הזה, זה הסבל. הכאב. הבכי שאף אחד לא ראה, בלילה.
לכן הם שם. בורחים, מהחיים, ומעצמם.
תהיי מאושרת על כל רגע שאין לך צורך לברוח לשם גם.
שלא הגעת למקום נואש כל כך, עצוב וכואב כל כך, שאת לא צריכה לחפש רעש ואושר מדומה בכאלה מקומות.
פשוט תודי על זה לאלוקים, כל ליל שבת מחדש.
את מדהימה!
מעריכה ❤
xgrv. סערונת.
הנושא הזה גורם לי תמיד לסערה פנימית. הצפת רגשות בלעז.
כשאני רואה את כל אותם נערים פוחזים, קלילים, נהנתנים כביכול, עולה בי רצון עז לנער אותם, לטלטל, לצעוק: 'תגידו, מה יש לכם מהחיים האלה??? מה טוב מצאתם בהם?'
רוצה לבכות, במקומם, את הרִיק הזה שממלא את הנשמה. סוחט אותה. משאיר אותה עלובה, יבשה, מרוקנת.
נותן לה לחיות באשליה שטוב לה, ואושר לה. וכייף.
נותן לה לרדוף עד כלות אחרי ערכים חסרי ערך, לחשוב שהאושר נמצא מעבר לפינה, והנה, הנה…
אבל הם לה מודעים לכך שהשקר ימשיך לרדוף אותם כל עוד לא יתפכחו, יפקחו עיניים לראות אמת. ודרך ישרה.
הרחוב נראה לפעמים קורץ כל כך, אבל היום הוא רק מעורר בי בחילה. פיזית לגמרי. הריקנות הזו יכולה להוציא אותי מדעתי, כמעט.
אני מסוגלת לבכות מהמחשבה כמה קרובה לשם יכולתי להיות, לו רק….
אבאלה, אני מודה לך בפעם המי-יודע-כמה על ששמת אותי במקום הנכון. בזמן הנכון.
חסכת ממני, אבא. חסכת לי הרבה.
אסירת תודה.
הם לא*
טוהר, איזה טהור ואיזו טהורה שאת.
מצטרפת. ומודה לה' ששמר עליי…
מליון פעמים אני חושבת לעצמי. מה היה קורה לי ועם החיים שלי. אם… אוי ואבוי!
וואו טוהר
מלאת טוהר שאת…
ומחשבה. וכמה שאת צודקת, כמה.
וזאת פעם ראשונה שפיענחו את השם שלי?, יפה יפה!
ושוב, את כתבת כל כך יפה, פוסט בפני עצמו…
תודה לך!
וידוי קטן: לא אני פיענחתי אותו. זו הייתה איזו נקודה אלמונית באחד הפוסטים הקודמים שלך ש'עלתה על זה'. הקרדיט לה.
וואו. מחשבה עמוקה. את חכמה.
פעם גם לי היו מחשבות כאלה. להם יש חופש, עושים מה שבא להם… אבל תכלס? לנו יש יותר חופש משלהם. כי חשבתי לעצמי. איך זה שיש להם חופש, וכל כך הרבה צרות? נכון. גם לנו יש. אבל זה שונה. אצלם זה קבועי.
הם פשוט חיים את הרגע. יש להם הנאות. אבל הנאות רגעיות. וכל כמו הנאה רגעית היא מסתיימת באותו רגע. והם רוצים להמשיך להנות… מחפשים ריגושים… ואז מתמכרים. ואז עושים כל דבר בשביל ההתמכרות הזאת. ולכו תדעו איך זה ייגמר… אז זה לא חופש אמיתי. כמו שיש גדר כזאת. כשיש לך גדר את יודעת איפה לרוץ. כשאין גדר את צריכה לשים לב וזה קשה.
אני אחת כזאת שמטפסת על גדרות. מלעשות? אבל המשלים אף פעם לא עד הסוף? בעצם אני הבעיה?? ובאמת כשיש גדר מרגישים יותר ביטחון. אנחנו חופשיות!
וואו מלחית, את כל כך צודקת, ואיזה יופי כתבת…
נכון.
וואו מסכימה לגמרי!
ההבדל הוא שהם עבדים של רצונות והנאות, של עצמם.
אנחנו עבדים של הקב"ה, משוחררים.
קל יותר להיות "אסירה" בתוך גבולות, מאשר להיות גם האסירה וגם הסוהרת של עצמך…
ואלי טוב להם??
מי אמר לך מותק??
אולי מאושר להם עכשיו?
אולי הם מרגישים טוב?
אולי רק כי את מקנאה בהם ובחופש שלהם את אומרת שלא טוב להם?
כדי למצוא סיבה למה לא להיות כזאת?
אני מכירה כמויות של אנשים במקום הזה.
ולרובם טוב.
כן. טוב. בפירוש..
מה לעשות?! טוב להם למרות שזה לא בדרך התורה והמצוות.
קשה לך להאמין לזה. אהה?!
אני מבינה אותך..
אבל בכל זאת..
יש המון כאלה שטוב להם..
סורי אבל הפוסט הזה נכתב בסערת רגשות..
שאני באמתת לא מבינה מה הקשר שלה עכשיו..
אהובה שלי.
את שואלת שאלות כל כך נכונות, ששאלתי גם, הרבה פעמים בחיים. ואני מבינה לגמרי למה זה מסעיר אותך.
את כותבת שאת מכירה הרבה אנשים כאלה.
תאמיני או לא, אבל הכמות של האנשים שאני מכירה שחזרו בשאלה, כמעט גדולה מהכמות של האנשים שאני מכירה שחזרו בתשובה… לצערי.
מכירה, מקרוב.
את אומרת שאת מכירה אנשים כאלה – ואני שואלת אותך חזרה, למה את קוראת 'להכיר'?
את היית שם איתם, בלילות הקרים, שהם בכו לתוך הכרית בשקט, כשאף אחד לא ראה, אחרי יום שלם של צילומים מלאי חיוכים, כדי להשיג עוד עוקבים?
את היית שם, למלא את החלל שלהם, בבוקר, כשהם התפכחו מעוד מסיבה, שתיה, וסטלה, וגילו פתאום בור ענק בלב שאף אחד מהדברים הנ"ל לא באמת הצליח למלא?
את היית שם, כדי לאסוף את השברים, ממשבר האמון שהם חוו, שוב, בעולם שהם חשבו שיקבל אותם בזרועות פתוחות, ואכזב?
את היית שם, בשנים שאחרי, כשהגיעו הילדים, והם פתאום חטפו מכה לפרצוף, וללב?
את היית שם, הצלחת לראות את הגעגוע שמסתתר, את התמימות המתוקה שעבדה, את החומה שהם בנו סביב עצמם, כאב מחופש לקשיחות?
את היית שם???????
וזהו, אני לא מסוגלת להמשיך – – –
#גם_זה_נכתב_בסערת_רגשות.
ובפשטות אני יענה לך:
אי אפשר להחליף סבל בסבל.
כשכואב לך בפנים, שום בריחה לא תעזור.
את רק תמשיכי לסחוב את הכאב איתך, לכל מקום שתהיי בו. גלגל סבל מסתובב וגדל.
ואם את באמת ובתמים חושבת ש'חוסר החופש' / הדת, זה מה שגורם לך לסבל פנימי – סימן שאת לא מקיימת את היהדות בצורה הנכונה.
ולא, זה לא קלישאה, זה הגיון פשוט.
אם את רוצה להפסיק את הסבל, תנסי לחפש את האמת, את הצורה הנכונה והטובה בשבילך, את הדרך שלך להתחבר לאלוקים.
ולמה שהוא ציווה אותך, מתוך שמחה (יש דבר כזה! :))
כי מה שאת שומרת עכשיו, את לא מקיימת בצורה הנכונה.
ואת זה אני אומרת גם בלי להכיר אותך.
בהצלחה,
אני… מעריכה אותך ?
יכול מאוד להיות שטוב להם ושהם שמחים עכשיו.
אבל הטוב והאושר הזה הוא חיצוני ובכלל לא אמיתי. בזה אני בטוחה.
אם האושר יהיה תלוי רק בכל הבילויים והדברים הגשמיים, מה יקרה אם יום אחד כבר לא יהיה להם אותם?
אני למשל מאושרת שיש לי את ההזדמנות לקיים תו"מ ולדעתי זה מה שנקרא שמחה אמיתית, כי הדבר הזה נצחי.
אז בקיצור.. לא מקנא 🙂
וואו. הזכרת לי משהו יפה ששמעתי היום. קצת מסובך לתמלל את זה למילים כתובות, אבל אנסה.
עקרונית, אפשר לחשוב שבזה שאנחנו שומרי תומ"צ, מקושרים לאלוקים וחיים כיהודים אמיתיים – אנחנו מרוויחים המון. קשר עם הקב"ה, האבא, האחד והיחיד,
משמעות לחיים, סדר יום עם תכתיבים מסודרים, -הוראות מדוייקות, ועוד כל מיני פנינים ואוצרות כאלה (שאגב, זה טוב וחשוב וכדאי מידי פעם לחשוב על זה ולגלות כמה אנחנו מרוויחות מעצם זה שאנחנו יהודיות חסידיות, שומרות תומ"צ)
ומצד שני, בואו לא נתכחש למציאות, אנחנו אומנם מרוויחות הרבה אך גם… ההפך. כן, גם מפסידות, בוא נודה על האמת.
בילויים יוקרתיים, חיים מפנקים, פתיחות בצורת לבוש, דיבור, התנהגות, וכל החיים,
טיסות (- אצלנו, לרוב, זה רק לרבי {ברורר גם ארצות אחרות!! עצירת ביניים באיטליה, רוסיה, וכו וכו:)} )
– כל זה יש להם. ולנו לא.
בקיצור. וואו. עולם שלם, יקום עצום, מחכה בחוץ, ואנחנו אפילו לא יודעים (כמה שאנחנו מחפשים, ובגיל הזה – מחפשים, המון. וכמה שאנחנו מחפשים, עדיין אנחנו אפילו לא יודעים) – כמה יש שם בחוץ. כמה פתיחות, שחרור, וואו.
כל זה היה סוג של דעה, שאפשר לחשוב ככה. במילים הכי קרות (וקצת מצמררות-) : בדת, יש פלוסים ומינוסים.
אוקי, אז עכשיו אני אמורה לומר שהחיים זה לא משוואה עם x, y, +, -,
ואפילו לא נוסחה מתמטית, כי לחיים אין נוסחה.
אפשר לנאום מלא מלא מלא,
אבל את זה אני משאירה לך, לכל אחת כאן, תחשבו על הפלוסים והמינוסים, מה גובר על מה, ואיך אפשר לעשות לימון מלימונדה – ליצור מהמינוסים פלוסים, ולגלות שבעצם אין בכלל מינוסים, או שהמינוסים הם לא מינוסים, או שהם לא קיימים, או מה שתרצו.
ובסוד, גם אם את בתקופה שהמינוסים גוברים ותוקפים ומאיימים להשתלט עלייך, ולהטביע אותך סופית בים מינוסים – הכל בסדר. יום אחד את עוד תמצאי פלוסים ענקיים, והשמש שוב תזרח, ותבוא גאולה לעולם:)
נקודה למחשבה
ולמה זה קורה
שמתרחקים
ממשפחה טובה
הולכים החוצה
מתי יששתחררו מהכלא
????…