מילה טובה

זו ההחלטה שלי

לפעמים אני מרגישה שאני לא מורכבת מבשר ועצמות.
אני מורכבת מפידבקים.
כמו ביום הזה.
קמתי לעוד יום רגיל, עייפה במקצת עם לוז צפוף.

ובסופו של יום חשבתי משתאה על כמות המחמאות שקיבלתי היום. ללא מכנה משותף דווקא. גם מחלקות המחמאות לא היו עם מכנה כזה.
והרגשתי במשך היום, איך קומתי רק הולכת ומזדקפת, ופניי מקרינות אור לסביבה.
וניסיתי לחשוב, מה גרם לזה? לא התאפרתי או לבשתי בגד חדש, ולא הבאתי איתי שום בשורה.
אז מה קרה? למה כולם האירו לי כל כך פנים היום?
ובאיזשהו שלב, עצרתי.
מה זה משנה בכלל ציבי?
למה להתעמק כל כך באיזו זכות?
כי גם אם נגלה איזו סיבה שטחית, היא בר חלוף,
ואולי לא אחווה שוב יום כזה מפרגן.
ומי אני בכלל? ומה זה יוסיף לי? יישות, גאווה??
אז לאחר התפלספות ארוכה עם עצמי,
חשבתי שאם אני הולכת לישון היום עם הרגשה כל כך טובה, אני חייבת לקחת מהיום הזה משהו. לקבל החלטה.
והחלטתי, שנייה לפני ששמורות עיניי נעצמו,
שאם חיוך הוא קו עקום שמיישר הכל,
מחמאה בטח פועלת הרבה יותר מזה.

ולא סתם להגיד למישהי מולי "מהממת" כי היא עם חולצה חדשה. פשוט להחמיא בלי סיבה, כי אם לי זה כיף, למה לא להעביר הלאה?
וגם להשקיע דקת מחשבה, לחפש משהו אמיתי ויפה במי שמולי, ובטוח יש, חיצוני או פנימי.
זהו, ליל מנוחה לכולכן, שותפות יקרות!