מותר להיות עצוב?

~
סיפור קטן שנכתב בשביל לאתגר את עצמי הקטנה,
ולספר על הגדולים שאנחנו#
"אבא?" קפצתי לתוך הזרועות שלו. הוא הביט בי משועשע. "רוצה שאני אכין לנו ארוחות ערב?"
"חמודונת את יודעת להכין?" הוא ליטף את הלחיי שלי.
"ברור"
"אז תכיני" אבא שילב ידיים. מוריד אותי מברכיו. רצתי לסלסלת ירקות שמעמדה מתחת לגז. עזובה. חטפתי ממנה בלהט שתי תפוחי אדמה גדולים וגזר אחד. ואז היא הסתכלה עליי, סלסלה ריקה.
"אבל.. אבל לא ישאר לנו כלום" השפלתי עיניים כחולות. ואז אבא הביט לתוכן. חייך חיוך עצוב.
"ישאר ילדה שלי, מחכה למנה שלך"

קילפתי את הירקות חתכתי זרקתי לתוך סיר. אבא מילא אותו במי ברז. ובישלנו ביחד. ירקות אחרונים. ולא להיום. "זה יהיה טעים"הבטחתי לו.הוא מרח חיוך. הפשיל שרוולים והוציא את האוצר שלנו מהסיר.
חתך לקוביות מפוררות ואסף אותן לצלחת פלסטיק. הגיש לי וחייך. "לבריאות ילדונת"הוא צבט לי בלחיי. צחקתי. נגסתי. טעמתי בית.

"מתגעגעת לאלי?" אבא הכניס לפה שלה חתיכת גזר. היא חייכה. מביטה בעיניים הכבויות שלו. "מאוד"
"הוא יבוא. השבת"
"יששש"
"ויהיו דגים"
"באמת?"היא נעצה בו מבט מופתע.משמח.
"באמת ילדה שלי"
"אני אוהבת שיש דגים בשבת"
"כן?"
"כן כי תמיד שיש דגים אלי מגיע.. ואתה שמח. וכשאין אתה עצוב, למה אבא?"
"אני לא עצוב בגלל הדגים. מותק" ואבא שוב צבט לה בלחיי סמוקה.
"אז בגלל מה אבא?"
"מותר לי להיות עצוב כן?"
"לא" היא נחרצת.
"למה ילדה?" הוא מביט בה בעיניים ירוקות. חונק דמעות במאמץ. אני רוצה לבכות. שאף אחד לא ישמע. רק הלב.

"כי רק קטנים.. הם.. הם עצובים ו.. בוכים" היא משפילה מבט. דוחפת את הצלחת קדימה. "אני מסכימה לך את האוכל שלי, בתנאי שלא תהיה עצוב" היא מורחת חייך .זורחת.
והוא איתה. זורח.
מותר להיות עצוב. וזה גם רגש, נכון?
נכון. אנשים גדולים מהחיים. נכון.
ונכון. גיבורים קטנים מהסיפור. נכון.